אני קצת מהופנטת. וקצת מרוכזת מידי. וקצת רצינית. כי קראתי עכשיו טקסט של שבעה עמודים, שבעה עמודים של חזון. חזון תרבותי, ארץ ישראל הישנה, הערכים של פעם, שאמורים לבנות מחדש את הזהות שלנו, כישראלים.
אני ביקורתית. נורא ביקורתית. ואני מחפשת. השאלה העיקרית שעומדת לנגד עיני, זה איך לשלב את הכסף, את הקפיטליזם, עם אותה אחוות זהות ישראלית שמתבקשת כל כך מהחזון הזה.
כן, אני יודעת. יש שיטות. ואם ננתב נכונה את הכסף הגדול של מנהיגי התעשייה והשוק המקומי, אזי הוא יועיל לאותה בניית זהות ישראלית. מחדש.
אז אני יושבת פה, וחושבת. אם להיכנס לזה, או לא.
הוא מלא חזון. ומלא מילים. וגם קצת מלא שחצנות, או מלא ביומרה ובשאיפה להשיג משהו, שלא קיים. קוראים לזה חלום. אבל יש דרך, ויש דרך. הוא מלא התלהמות, וכפייתיות, והאמת, גם קצת חוסר בהירות.
למרות שהטקסט ששלח לי, מאוד מאוד מובנה, לוגי וברור.
אבל משהו בו.. קצת מרתיע אותי.
מהססת, חושבת. אבל אולי זה טוב, להסס ככה.
אני לא הולכת לשם בכל הכוח. ואני יושבת פה, וחושבת. ומנסה לשתף אנשים מסביבי, ברעיון.
אם להיכנס לזה, אם לאו.
כי גם אם הכסף, בתור התחלה, לא יהיה המטרה, ישנן מטרות אחרות שיכולות לבוא לטובתי בעניין.
אז קודם כל יעצו לי להציג את שוויי בשוק המקומי. לנקוב במחיר שאני עולה. כמה זה יעלה לו, או להם, כל חודש.
ואחרי זה, לראות את התגובה. ואם הם רציניים, וימשיכו לדבר באותה התלהבות כמו עכשיו, אז בהחלט יש על מה לדבר.
הוא רוצה שאהיה יד ימינו בכל הפרוייקט הזה.
זה לא עניין של הפקה אחת. זה עניין של מפעל חיים. שלו.
ואני, המפיקה בפועל, של כל העניין הזה.
לא יודעת מה לחשוב....
לפני 18 שנים. 20 באוגוסט 2006 בשעה 16:49
