כואב לי הראש. כדאי שאלך לישון. אני אחרי שלוש שעות של סשן עצבים, שלא יצא ממנו כלום מלבד עוגמת נפש. אם הייתי מנתחת אותו מכל הכיוונים, הייתי לומדת הרבה. עליי, עליו, על עולם השליטה. ואפילו אם לא הייתי מנתחת אותו. אלא רק נמצאת שם, בלי כוחנות, בלי אגו, בלי האנרגיות המטורפות שהלכו שם.
אבל העיקר שזה מאחורי.
לא רוצה להיכנס לזה. לא רוצה לנתח. לא רוצה להבין.
הייתי בסרטים האלה, לא פעם אחת ולא פעמיים. התחושות הקשות של החולשה, שיוצרות תחושות חזקות של שליטה, של הכנעה, של השפטה. איחחחח, שונאת את זה.
במקום לעשות אהבה, נלחמים.
לא בשבילי.
ואם זה מה שיצא ממני, אז זה לא טוב.
ואין לי שום כוונה לשחזר למה זה יצא ממני ככה. אני מכירה את המצבים האלה, מכירה איך אני מתנהגת בהם, ונמנעת מהם.. וגם אם נקלעת אליהם, יודעת לרוב, איך לשחרר את האנרגיות המעיקות.
אבל לפעמים, נופלת לפח הזה.
ונגררת.
נזכרת בסשנים הארוכים עם החבורה העליזה.. מגבעתיים.
וואי וואי, איך היא הייתה קורעת אותי שם. ואני הייתי מתנגדת, ומתנגדת ומתנגדת..
עד שבסוף, כבר לא היה לי כוח להתנגד..
והייתי בוכה או משהו בסגנון. ומתפרקת. והיא הייתה מלטפת אותי, ותומכת..
והייתי מרגישה כל כך קטנה, ומסכנה. והיא, המלכה, השולטת. חזקה וצודקת.
ומי דיבר בכלל על בדס"מ..
אף אחד.
אבל זה היה שם, במלוא עוצמתו, במלוא עוזו, ובמלוא תהילתו.
אין לי כוח יותר לדברים האלה.
אני, את הסרטים האלה כבר מספיק אכלתי.
אז או שזה נעים, או שלא.
לפני 18 שנים. 20 באוגוסט 2006 בשעה 23:22
