טוב, זה עדיין לא מרפה. התעוררתי ליום של חופש, מאוחר יחסית, ועדיין חושבת על זה. פתאום נתקלתי בזה שוב ואני חושבת. אני בודקת את עצמי, בודקת מה לא היה בסדר, ומבינה.
מבינה שההתנהגות הזאת יוצאת ממני כשיש כוחנות בסביבה. אני מגיבה קשה לכוחנות.
והכוחנות הזאת נובעת מתוך חולשה. הם מרגישים קטנים ומגדילים את עצמם...על ידי מניפולציות וסתימת פיות אינטנסיבית. וזה מה שהיה. הוא המלך, הוא השולט, הוא הבעל בית. הוא יודע הכל, הוא צודק, הוא מבין והוא ילמד אותי.
ואני, הקטנה, הלא מבינה, החדשה, הבורה, הטיפשה והכי חשוב - האישה.
אישה שלא מבינה, אישה שמתימרת להיות אינטלגנטית, אינטלקטואלית, חריפה, אבל בעצם, חלולה ולא מבינה מימינה ומשמאלה.
ככה זה. עם גברים קטנים. גברים שנאחזים בקורי עכביש פיקטיביים, כדי להיות חזקים.
ואיך שאני נופלת לפח הזה..
שונאת את איך שאני נופלת.
כן, אני יודעת. זה מאחורי. אבל אני מכירה כל כך את הריקוד הזה, שמתחולל בתוכי. שהכוחנות והאגו מתעוררים. אני נגנבת. רוצה להוכיח את עצמי. רוצה להוכיח שאני שווה.
זה מהבית הרי. מהילדות. ככה גדלתי. הוא שב והוריד אותי שוב ושוב, כל פעם שניסיתי להרים את הראש מעל למים. סתם לי את הפה, הראה לי שאני לא מבינה כלום, הראה לי שהיכולות השכליות שלי עלובות למדי. והכל מתוך חולשה. מתוך פחד, מתוך תחושה שאני לא שווה, אז אני צריך להוכיח לה, שאני המלך. שאני יודע. ושאני שולט.
וכן, כביכול, התגברתי עליו. והתגברתי על זה. ואני עצמאית היום, וחכמה, ופועלת בדרך שלי, שהיא טובה בשבילי. אבל כל פעם שמישהו מרים את הכפפה הזאת, ומנסה להילחם איתי שוב, אני הולכת על חבל דק שם. ואני עלולה ליפול. שוב. למלחמה הזאת.
לרוב, אני מריחה אנשים כאלה מרחוק, ולא מתקרבת אפילו. אני פשוט נמנעת מלהתעסק עם אנשים כאלה, שגורמים לי להוציא את הכפפות ולהתחיל להילחם.
אבל אתמול, מצאתי את עצמי במקום הזה, שוב.
שמונה פעמים בערך הייתי שניה מלקום וללכת.
אבל כל הזמן קיוויתי שאולי זה ישתחרר. ואולי ננשום עמוק, ונירגע.
אבל זה לא נרגע. ולא יכולתי להסתכל עליו אפילו. כי רק המבט שלו והאנרגיה ששידר, היו מחזירים אותי לזירת ההיאבקות. שוב.
כשנסעתי הביתה, היתה איזו יצירה של בטהובן אני חושבת. ברדיו. וברגעים שהתעצמה, וכל התזמורת פעלה במרץ, ניגנה בעוצמה, והקליטה ברדיו היתה לא משהו, הרעש העצום שמילא את האוטו, דמה לרעש שהתחולל בראשי, והרגשתי שאם היה מולי עכשיו, הייתי מרביצה לו.
נשמע טוב, שי, אה?
אז זהו.. שלא.
לפני 18 שנים. 21 באוגוסט 2006 בשעה 6:35
