פתאום המקום הזה, המקום שלי, הפרטי, האוהב, המפרגן, הפך להיות שדה קרב כמעט.
בכלל לא התכוונתי.
ואני גם לא ממש מרגישה ככה בחוץ.
לפי התגובות של האנשים, זה נדמה כאילו עוברים עליי דברים רעים. וזה לא ככה.
אז כן, עבדתי קשה, קשה נורא בתקופה האחרונה. וכן, אני צריכה חופש. וכן, אין לי סקס.
אבל לא, אני לא אובדת עצות. ואני לא בפלונטרים. ואני לא שואלת את עצמי מהבוקר ועד הערב, מי אני, למה אני פה, וכיוצא באלו.
אני חיה. בלי לשאול שאלות.
כך שהמועקה לא ממש קיימת.
ואם מישהו, רוצה בכוח, לשאול אותי מה אני מנסה להשיג, מה אני מחפשת, ומהן השאיפות או החלומות שלי, אז אני מבקשת להפסיק לשוחח. לא מעניינות אותי השאלות. וגם לא התשובות.
שוב, תקראו לזה בריחה. הדחקה.
אני קוראת לזה - אני. וטוב לי עם זה.
אז חלאס.
הכל בסדר.
אני בחופש היום. הייתי בים. שחיתי. כן, הוזעקתי לעבודה לאיזה שעתיים. אבל מה לעשות.. זה מה יש. אבל בתמורה, לקחתי עוד חופש למחר.
פתאום בא לי נורא שוב לראות אותו. ולעשות תיקון.
לשבת לדבר. ככה סתם. לנשום עמוק. להכיל. לחמול. ולהעביר ערב, שיחה, נעימה.
להכיר.
כי אתמול, לא הייתה לי שום אפשרות להכיר. הייתי עסוקה בהתגוננויות שהסתירו מעיני את עצמי שם, ואותו.
אבל פתאום חוששת, שהדחף הזה, לעשות את זה שוב, נובע מהצורך שלי לרצות. לעשות טוב. לטפל בילדים קטנים, בגברים חלשים, באנשים כואבים.
ונזכרת, שאני כבר לא מתעסקת בזה. ומשתדלת.. באמת משתדלת.. להתרחק מהכאב.
אפילו אם המחיר הוא הדחקה, אני, עם כאב, לא מתעסקת.
ואז נזכרת, כמעט בנשימה אחת, בתשוקה והמשיכה שלי לבדס"מ.
ובמהות הזאת, של להתמודד עם הכאב. וכן רוצה את זה.
אבל זה לא אותו דבר.
יש התמודדות עם כאב נפשי. ויש התמודדות עם כאב פיזי. וכמובן, איך לא, יש את התשוקה לכאב. אבל הכל מתערבב ביחד הרי. כמובן.
ההנאה מהכאב, שנוגעת ברגש, שמטלטלת ומרעידה ומרטיטה, ואז בסוף, גם משחררת.
משחררת את אותו כאב נפשי.
אבל לא עכשיו. עכשיו אני נחה. עכשיו אני מטעינה מצברים, צוברת כוחות כדי להמשיך.
אתמול הוא דיבר על מניפולציות סמויות. עדינות. "מלאכת מחשבת" הוא קרא להן.
אז נראה לי שכל ה"סשן" הזה, היה מניפולציה רגשית אחת גדולה. אולי בלי כוונה. ובלי מטרה. אבל גרם לי בעצם לראות בו יצור חלש ושברירי, שבא לי לחבק אותו, ולתמוך בו.
אבל אני לא אפול לשם שוב. אני, עם גברים כאלה, גמרתי.
לא רק אתם חלשים, ולא רק לכם קשה. ונשים, עם כל הכבוד לכוח שלהן, שהוא באמת עצום, לא תמיד חזקות. וגם הן צריכות קצת הכלה ותמיכה.
אז...
קדימה.
לפני 18 שנים. 21 באוגוסט 2006 בשעה 12:23
