7674

זהו. נגמר החופש. מחר בבוקר חוזרת לעבוד. כל השבוע היה נפלא. בעיקר עשיתי - כלום. זזתי ממקום למקום לפי הריח. הרוח לקחה אותי, הריח הזיז אותי. לא התכוונתי, לא התאמצתי, הכל היה רגוע ונינוח. בלי טלפונים. בלי עבודה. בלי לחץ. אולי רק פעמיים, לפני שהוא בא. אז הייתי קצת לחוצה. אבל הפגישות היו נפלאות. והוא נתן, וחיזר, והחמיא והיה כיף.
אבל עכשיו, אני יושבת פה. וכבד לי על הנשמה. כי שוב פעם הייתי טרוריסטית. שוב פעם כל הגועל שלי יצא החוצה. במקום להמשיך להיפגש איתו מחוץ לבית, במקומות נייטרליים, בלי סקס. ולהכיר לאט. ולגשש. וללמוד. וליהנות. קפצנו למים של הגדולים. הוא בא אליי. ישן אצלי. ושכבנו.
והיה נורא.
כל הזוועה שאני מכירה כל כך טוב מימים עברו, יצאה החוצה. פרצוף תחת, חוסר סבלנות, חוסר עניין, דחייה. שנאתי את עצמי, על מה שאני חושבת. על מה שאני מרגישה. ועל איך שאני מביאה את אלו לידי ביטוי - מולו. שנאתי את עצמי, וגרמתי לו לשנוא אותי. לכעוס עליי. להתעצבן. ולשנוא את עצמו, על שאני מתנהגת ככה בנוכחותו.
כמובן שאם העניין מתרחש באופן הזה, אחרי שבוע של היכרות, אז כנראה שהוא לא נחוץ בכלל.
ואיך אומרים, יפה שעה אחת קודם.
אבל עדיין. עד אותה נקודה, זה היה נעים.
פשוט קצת מיהרתי. נראה לי. וגם הוא. אולי.
אבל לא משנה. עבר היה.
ועכשיו הוא לא רוצה לשמוע ממני.
גם אני לא הייתי רוצה לשמוע ממני אחרי שהיו מתנהגים אליי ככה.
הוא פתח. וחשף. והראה את עצמו.. ככה, כמו שהוא. כן, על קצה המזלג. אבל בדיוק כמו שהוא.
ואני, מה אני. בכלל לא יודעת מה אני, או איך אני. לא יודעת מה מוציאה ומה רואים. ואם זה בכלל תואם לאמת. לא יודעת, וגם לא מעניין אותי.
אני ככה, זורמת. זזה. מתנועעת. ממקום למקום. מרגע אל רגע. לפי מה שבא לי.
אבל כנראה שמה שבא לי לא תואם את מה שבא לו. ולא תואם את מה שבא להרבה אנשים שקדמו לו, וניסו להיות איתי במצבים אינטימיים.
כי אולי מה שבא לי, זה בדיוק ההיפך ממה שבא להם.
אולי זה הקוד. זאת התבנית. זה הדפוס.
ואולי לא.
עושה לי לחץ בראש רק לחשוב על הדברים האלה.
הוא שלט בי הבוקר, וזה היה רע. מגוחך. מגעיל.
ידעתי שאני לא נמשכת אליו מהכיוון הזה. ובגלל זה משכתי עוד ועוד את הפגישות שלנו אל מקומות שאין בהם מיטה. ואין בהם אפשרות להזדיין או להסתשן.
והנה זה הגיע. והיה מזעזע.
ואני כועסת על עצמי, שזה הגיע עכשיו. אולי הייתי צריכה ליהנות מהקשר הזה יותר, קודם, לפני שהגענו למצב הזה. אולי הייתי צריכה עוד קצת ללמוד אותו. ולהבין, אם אני רוצה אותו, או לא.
ואולי הייתי רוצה אותו יותר, אם הייתי מחכה עוד קצת.
וכן, אולי עדיף שהגענו לזה מהר, וראינו כי רע, ולא המשכנו ומשכנו את זה כדי להגיע לרגע הזה, ולראות, עדיין...שהוא רע.