אחרי שוקו בשקית, צונן וטעים, אני יושבת פה, לאה. הבית שקט. אין מוסיקה. אין אף אחד.
פתאום מתפנקת עם עצמי. פתאום הדחף הזה לכתוב.
נכפתה עליי שיחה של שעה, עם עלם חמודות בן עשרים ושמונה. ככה, באמצע היום, הוא נכנס למשרד, ו"תקעו" אותי איתו.
אז בהתחלה התנהגתי למופת. מנומסת, מרוחקת, ממש כמו שהחברה דורשת.
אבל מהר מאוד נמאסה עליי הפוזה הזאת, והתחלנו לדבר על דברים קצת יותר אינטימיים.
הייתי עושה אותו. כן.
אבל הוא מחפש כוסיות.
נו..
קצת העיקה עליי השיחה הזאת. לראות את עצמי בעיניו. לראות את ההשתקפות שלי. של בחורה כמוני. יפה, אבל לא כוסית.
כל פעם שאני רואה את זה, אני קצת מתבאסת.
לא כי אני נראית ככה. ולא כי רע לי עם זה.
אבל כי הם, "כמהי הכוסיות", מראים לי שאני לא מתאימה. שאולי, אני לא שווה. שאין לי סיכוי.
ועוד אחרי זה, כדי להוריד אותי עוד קצת, הייתה לי שיחה עם חבר כנסת, שלא הלכה כמו שרציתי. ציפיתי ליותר חמימות ולבביות ממנו. וקיבלתי תגובה די צוננת. לא נורא, נדבר שוב בשבוע הבא, ואולי יצא משהו קצת יותר נעים מהעניין.
אז הגעתי הביתה, התיישבתי מול המחשב, כבדה, עייפה, וקצת עצובה.
פתאום אני מחפשת בעיניים מסביבי, מישהו שיסתכל עליי ויגיד וואוו.
כן, אני יודעת, גם אני לא אומרת וואוו על עצמי. אבל אני בהחלט מתלהבת לפעמים.
אז זהו, שקצת חסר לי החיזור. קצת חסרה לי ההתלהבות מבחוץ. קצת חסר לי.. משהו.
א. היה היום במשרד, ורק מחכה לאור ירוק ממני כדי שאתפשט מולו ואפתח את הרגליים. אז הוא כן נמשך. וד. התלהב ממני במשך שבוע ועדיין די מתלהב.
אבל משהו בבחור הצעיר הזה, שמתלהב מכוסיות, גרם לי לחשוב, שאני לא מספיק טובה.
שיט.
שונאת את המחשבות האלה.
לפעמים הן מגיעות. ואז אני קצת מתחרפנת.
לפני 18 שנים. 12 בספטמבר 2006 בשעה 16:21
