7674

זה כבר יום שבת שני, שהשקט בו שולט. ביד רמה, בעוצמה הראויה, אין טלפונים, שינות אחר הצהריים מתוקות מתמיד, הלילות ארוכים ולא מופרעים. למרות שעכשיו אני נזכרת, שבלילה האחרון התעוררתי לסירוגין מהזעה מוגברת, אז הורדתי את השמיכה ואז מקור, כי השמיכה לא היתה עליי והמזגן כן. אבל באופן כללי, נהדר.
רק מה, עכשיו, יחד עם השקט הזה, והשלווה הזאת, מבצבצים ועולים רגשות חדשים. מוזרים. כאלה שלא חוויתי כבר הרבה זמן. אולי אני כבר אומר את המילה הזאת, למרות שמתכחשת, ועדיין לא מוכנה לבטא אותה בקול רם - געגוע.
געגוע אליו. אני לא מרבה להשתמש במילה הזאת, אבל נראה לי שכשרוצים משהו, שלא נמצא ליד, שלא זמין עכשיו, ויהיה זמין במועד מאוחר יותר, או שבכלל לא - זה געגוע.
התעוררתי מקודם, והשתלבה לי אל החלום האחרון כנראה, תחושה, שהיד שלו מלטפת לי את הרגל, ככה, מתוך שינה, או שאולי הוא התעורר כבר. אז התעוררתי, חושבת עליו, רוצה שיגע בי.
ועוד חושבת, שרוצה לראות אותו שוב, שרוצה להרגיש אותו, עם המגע המשיי שלו, שילטף אותי עם העיניים המאוהבות שלו, שירצה אותי, מולי, לידי, בנוכחותי.
מה קורה לי? אני מתאהבת??
היינו ביחד שלשום, וכבר אני רוצה עוד. מתפנקת על אדי הפגישה הקודמת, מצפה לבאה, ובינתיים נחה, עם מחשבות וחלומות.
כן, זה רציני. וכן, הוא נותן לי תחושת בטחון. וכן, הוא בעניין. אבל עם שליטה שקטה, שמחלחלת לתוכי לאט - אבל בטוח.
והכי חשוב, כן, אני רוצה לראות אותו שוב.
ואם יורשה לי - אז אני חושבת, שאני מתגעגעת...