זה קצת מבלבל אותי. יום אחד אני רוצה. יום אחד לא. יום אחד אני מתאהבת. יום אחד לא.
יום אחד אני רוצה להיות לבד. ויום אחד אני רוצה ביחד.
אני יודעת שאחרי שנים של להיות לבד, זה טבעי שיהיה לי קשה להתחיל לחיות ביחד.
השינויים בהרגשה שלי ביחס אליו, ובדיעה שלי לגבי הקשר הזה, הם קיצוניים, תכופים ומוזרים.
בבוקר אני חושבת שהוא הדבר האחרון שאני צריכה בחיים, ובערב אני כבר חושבת שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
אני לא מצליחה להיות עקבית עם המחשבות הטובות. כמו גם, עם המחשבות הרעות.
אני לא חושבת שיש בי ידיעות מוצקות לגבי מה אני רוצה מהחיים שלי. לא יודעת אם אני רוצה להיות ביחד, או מעדיפה להיות לבד. מאוד רוצה להיכנס להריון, אבל מצד שני, יכולה לזהות פחד ענק ובעקבותיו ספק גדול על הרצון הזה.
בקיצור, כשהעניין נמצא לי מול העיניים, זמין, נגיש ורוצה אותי, אני מתבלבלת.
אולי זה מהר מידי. כל מה שקורה איתו. הוא התאהב מהר. הוא יודע מהר. והוא רוצה אותי, לגמרי, מאוד מהר. ואני, עוד לא יודעת. עוד לא סגורה. עוד לא בטוחה.
לא, אני לא חושבת שאפספס אותו, גם אם אגיד לו, רגע, תאט קצת. ולמעשה, כבר אמרתי את זה, והאטנו.
אבל עדיין, זה מטריד אותי.
כל הקונפליקט של להיות ביחד מול להיות לבד. של החופש, מול האהבה.
לעשות מה שבא לי? אוקיי, אז אני עושה. אז כשבא לי לראות אותו, אנחנו מתראים. וכשלא בא לי, אנחנו לא. למרות שלא קל לי להגיד לו לא.
תגידו "תזרמי", אני זורמת. אבל עדיין, זה מוזר.
עצות עמוקות מ"יודעי דבר" יתקבלו בברכה.
לפני 18 שנים. 19 בספטמבר 2006 בשעה 5:20
