אם היו לי עשרים מיליון שקל, הייתי לוקחת חופש מהעבודה, ונוסעת קודם כל לחופשה בפאריס. אבל משהו ברמה. בית מלון, מסעדות וכל הבלאגן מסביב. וכמובן מזמינה את אחותי לכל התענוגות שמסביב. אחרי זה הייתי חוזרת, מצמצמת את המשרה שלי לחצי, ומחפשת דירה לקנות. משהו צנוע, שלושה חדרים, בתל אביב, אפילו משהו ישן לשיפוץ. אבל עם חנייה, קומה גבוהה, מרפסות, ושתהיה מערבית. שלושה מיליון שקל מקסימום. אחרי השיפוץ הייתי נכנסת לגור בה. ואז, הייתי קונה אופנוע חדש, ואוטו. שוב, לא משהו ראוותני, אבל נוח וכזה שלא עושה בעיות. ולגבי האופנוע, KLE 500, בתור התחלה.. עד שיהיה לי רשיון ליותר מחמש מאות סמ"ק. אחרי השיפוץ, הרהיטים, מכשירי החשמל, האופנוע והאוטו, היו נשארים לי משהו כמו 16 מיליון שקל. הייתי נותנת מיליון לאחי, מיליון לאחותי, מיליון לאימא שלי ומיליון לאבא שלי. ואז היו נשארים לי 12 מיליון.
מיליון אחד הייתי משאירה לבזבוזים, שהיו כוללים פינוק בלתי מתפשר של סבתא שלי. כולל נסיעות לחו"ל, אוטו חדש ומעבר לדירה נוחה יותר. (כמובן, רק אם היא תרצה).
ואז, 11 מיליון שקל. בחישוב פשוט, 11 מיליון שקל חלקי חמישים שנה שנשארו לי לחיות בערך, זה יוצא שמונה עשרה אלף שקל בחודש. בהנחה שאני אמשיך לעבוד, ולא אבזבז יותר מידי, נראה לי שהחיים שלי ייראו נוחים מתמיד.
ואם לא ארצה לעבוד בעבודה הנוכחית, או באחת אחרת שתזדמן בדרכי, אנסה את מזלי בשוק העצמאי, ואפתח איזה עסק. סטודיו לעיצוב אופנה או בית קפה או משהו כזה. אפילו לקצץ קצת ב"קצבה" החודשית ולהשקיע איזה מאתיים אלף שקל בעסק.
אה, ועוד משהו חשוב. אני אעשה ילדה לבד. זאת אומרת, אכנס להריון, ואלד תינוקת חמודה, ואגדל אותה בכוחות עצמי. ולא אחכה לאף גבר ואף זוגיות שתאפשר לי את הפלא הזה.
אז בשנים הראשונות, באמת אוכל לא לעבוד, ולהיות איתה, ולגדל אותה. או שזה יהיה במקביל לעסק שכבר אפתח, ואולי כבר יתגלגל.
אז מה היה לנו פה? היה אופנוע, היה אוטו, היתה דירה, היה לרפד את המשפחה שלי בקצת כסף, וכמובן, לעשות ילדה. לבד.
לא יותר מידי. לא ראוותני. לא יומרני. ככה, בסיסי, צנוע, ומספק.
רק מה?
בינתיים, אין לי עשרים מיליון. ואני יושבת פה, מתוך הדחף העז שלי לעשות דברים, ונוכח ההכרה המרה, שאין לי כוח להזיז את התחת שלי לעשות כלום, אני מפנטזת.
מבזבזת את הזמן ומעבירה אותו בדמיונות שווא.
בא לי להקיא מעצמי. מאיך שאני נראית. ממה שאכלתי (ירדתי על עוגת דבש שלמה שדחפו לי בסופר כמתנת "שנה טובה"), ממה שאני עושה, מאיך שאני עושה את הדברים, והעיקר העיקר, בא לי להקיא, ממה שאני לא עושה.
מהמצב המבחיל שהגעתי אליו, שבו אני יושבת, ומדמיינת איך החיים שלי היו נראים אם היה לי משהו שאין לי. שונאת את המחשבות הפנטזיונריות האלה. כל כך לא מציאותיות.
ועוד יותר גרוע מזה, חושבת על מה שרוצה לעשות, שכן נמצא בהישג יד, ולא עושה כלום.
חושבת על לצאת לסיבוב עם האופניים, על לרדת למאתיים כפיפות בטן, להתקשר לחבר כנסת הזה שאולי יסדר לי עבודה, לתפור את המכנסיים האדומים ואת החולצה השחורה. חושבת וחושבת, ובמקום זה יושבת מול הטלוויזיה ויורדת על עוגת דבש שלמה.
ציינתי כבר שיש לי בחילה?
לפני 18 שנים. 19 בספטמבר 2006 בשעה 18:09
