כמעט ארבעה ימים שלמים, של ביחד. ולמרבה הפלא, היה לי טוב. בכל רגע בהם. איתו.
הייתה הפסקה אחת, בערב החג, בוא נפרדנו איש איש לארוחתו הוא. אבל מלבד זאת, את הארוחה המשפחתית השניה, פקדנו ביחד. והוא פגש את כל המשפחה. והיה מעולה.
כשאמרתי לו שנקפוץ לאימא שלי, הוא אמר שהוא רוצה. כי זה מן שלב כזה של מיסוד הקשר. אמרתי לו לא, זה שלב כזה שהולכים לשתות קפה אצל אימא שלי. וזה נחמד. היא כמו חברה כזאת. אבל הוא בשלו. אז אמרתי לעצמי, מה יכול להיות, שיחשוב מה שיחשוב, שיראה את זה ככה אם הוא רוצה. ואני אבדוק אם אני יכולה להיכנס לתבנית הזאת. גם.
ויכולתי. זה התאים לי.
אז אמרתי לו, אם כבר פגשת את אימא, תבוא איתי לארוחה הגדולה, של כל הצד של אבא.
והוא אמר, בשמחה. והוא בא. וכמו שאמרתי, היה מעולה.
אמר שמקווה שאני לא אקבל מחזור כדי שאהיה בהריון וככה תהיה לי סיבה אמיתית לא ללכת לעולם.
וגם שאל, "תנשאי לי?", ואמרתי לו, בנונשלנטיות, "בטח".
כמובן שהעניין של חתונה וילדים עוד רחוק מאיתנו, וזה היה בצחוק. אבל איך אומרים, בכל צחוק יש רצינות. והיה נעים לחשוב שאני בהריון ומשאירה את הילד. והיה גם נעים לחשוב, שנתחתן.
מוזר, אבל זה מאוד טבעי.
כאילו אנחנו מכירים הרבה זמן, וזה מאוד טבעי שזה ילך לשם. בלי להניד עפעף.
אז כן. הייתי מתחתנת איתו, ומביאה איתו תינוקת קטנה וחמודה.
האמת, הייתי עושה את זה עוד חודש, בלי לחשוב פעמיים.
ולא משהו מפואר. משהו צנוע. ככה, בשביל עצמנו. בשביל להתחבר.
ואפילו אם לא נתחתן.
אבל יש משהו בשבועה הזאת. שמחבר יותר. גם אם רק מבחינה חברתית.
בכל אופן, הוא הלך.
יומיים עכשיו בלעדיו. יומיים וחצי.
וזה טוב.
שהוא קצת ישחה במיץ של הארבעה ימים האלה. ושאני קצת אשן על זה - לבד.
מדהים אותי איך שני אנשים נפגשים. ומרגישים טוב ביחד. ומתאימים. ורוצים. והכל בסדר, ב"ביחד".
בלי פרופילים. בלי דרישות מוקדמות. בלי הצהרות. בלי ידע מוקדם.
ככה סתם. נפגשים. יש כימיה. ורוצים להיות ביחד.
תענוג.
וכן, היה גם סשן אחד בארבעה ימים האלה. עם קשירות והצלפות וכל העניינים האלה. אבל הכי טוב, זה הכאב. הוא מכאיב לי טוב. ויש תשוקה. הרבה תשוקה אפילו.
אבל יש עוד מקום לשיפור. ויש לאן להתקדם. והכי כיף בכל הסיפור הזה, שיש גם זמן להתקדם בו. ויהיה מחר, ויהיה עוד. ויהיה שונה. ויותר.
המשכיות.
עוד לא הצלחתי ליהנות מעניין הקשירות. אני רוצה להיות נטולת שליטה. נטולת יכולת לזוז. נטולת יכולת להחליט. אבל אנחנו עוד לא שם. לא אני, ולא הוא.
הדבר היחיד שקצת מציק לי, הוא שמהרגע שאני התחלתי לרצות. הרגשתי אהבה בלב. הרגשתי התאהבות בגוף. חשבתי שמשהו "ירד" קצת אצלו.
כאילו הוא "כבש", ועכשיו לא צריך לעבוד קשה כל כך.
אולי אני מדמיינת. אולי זה הפחדים שגורמים לי לראות את זה.
לא ממש אולי. בטוח. יש פחדים. אני מנסה להשקיט אותם. אני מדברת אל עצמי ואומרת, תמשיכי כמו שהיה עד עכשיו, שלא היית מאוהבת. אבל זה לא קל. כי אני רוצה אותו.
לא חושבת שכמו שהוא רוצה אותי. אבל כן רוצה מאוד, את זה שהוא רוצה אותי ככה.
זה כיף. אדיר.
בקיצור, אנחנו זורמים. בסך הכל שלושה שבועות. אבל שלושה שבועות חזקים. כאילו ומרגע ש"נפל האסימון", אנחנו כבר יודעים. ואין מה להתווכח על זה.
אנחנו רוצים אחד את השני, אנחנו רוצים להיות ביחד.
השאלה היא רק איך זה יהיה, איך זה יתפתח, טכנית ורגשית. ואיך נתמודד עם זה.
אבל האמת, עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני עוד לא סומכת עליו. טוב, זה לא ממש מפליא. זה תקופה הרבה יותר מידי קצרה מכדי שאוכל לתת את אמוני בבן אדם. אבל עדיין, מדגדגות אותי קצוות של מחשבה, על איך שהוא "מכר" לי אהבה. ווידאתי כל הזמן, אם הוא דובר אמת. אם באמת אוהב כמו שאומר. אם באמת רוצה ויודע, כמו שמציג את זה. והוא אמר כן. כבר נמאס לו להגיד כן, מרוב שהוא אומר כן.
אבל בדפנות ליבי, בקצה תודעתי, אני מזהה ספקות. על אמיתות העניין. חששות, שמא הכל היה מן טכניקת כיבוש, ותו לא. ושוב, אני, התמימה, נפלתי לתוכה.
מאמינה, שעם הנתונים שיש בידי, רק הזמן יגיד אם זה אמיתי או לא.
אבל בכל זאת, הם מדגדגים אותי קלות. רק מקווה שלא יציקו יותר מידי.
לפני 18 שנים. 24 בספטמבר 2006 בשעה 13:44
