7674

קמתי לא רגועה היום. אחרי האופוריה של אתמול, הניגוד הזה כואב בגוף.
הוא - עושה אותי רכה ונשית. ואילו החיים, דורשים ממני להיות קשוחה וגברית.
אז בוקר כזה, לפני שבוע חדש, שלמזלי הוא רק ארבעה ימים, גורם לי קצת להתבלבל.
רוצה להיות רכה, ומתקשחת.
הקשיחות סוחבת איתה גם קצת הרס. כמובן שנובעת מתוך פחד. אבל הפחדים מתערבבים עכשיו עם הפחדים ביחס אליו. ביחס לקשר.
אם הוא לא יתקשר בקרוב ויעשה לי פוצי מוצי אני אשתגע.
ידעתי למה אני לא רוצה להתאהב. ידעתי שזה מסוכן לי. ידעתי שאני הופכת להיות שברירית. ידעתי שאני לא צריכה את זה בחיים.
אני יודעת שאני הולכת רחוק מידי. מהר מידי. אבל זאת אני. הכל או כלום.
קשה לי עם מצב הביניים הזה. עם ההמתנה. עם הצורך להיות סבלנית.
אל תמהרי, תיהני מזה. ככה היא אמרה לי אתמול. אבל איך אפשר ליהנות, כשזה מצב כזה, שיכול להיגמר, כשזה מצב שאי אפשר לשבת בו רגל על רגל ולהיות בטוחים.
כמה שאני צריכה בטחון, זה פשוט לא יאומן.
וזה לא חתונה. וזה לא ילדים. וזה לא מגורים משותפים.
זה אמון. שכמה שאני אחפש אותו בתוכי, אני אחפור עמוק עמוק, ואנבור ואחטט - לא אמצא אותו.
יקח איזו שנה לפחות, עד שהוא יגיע.
ועד אז, זה מן מצב כזה, שבעיני, הוא די בלתי נסבל.