ידעתי מה אני כותבת בפוסט הקודם. ססס...עמק.
החששות התגשמו. הוא מרוחק. הוא מוזר. הוא לא ברור.
ואולי ברור מידי, ופשוט הולך ומתאים את עצמו לתבנית הכל כך מאוסה של הגברים האלה.
שיט.
אז למה לעזאזל הוא בא להכיר את המשפחה שלי?
בשביל מה אני צריכה את החרא הזה? בדיוק בגלל זה לא רציתי להיכנס למערכות יחסים.
כל ההתחלות האלה, החוסר ודאות, הספק, החשש, ההתרגשות.
כן, יש כאלה שקוראים לזה "החיים".
אני לא.
מעדיפה להיות במצב זומבי ו"למות" מאשר לחוות את התחושות הקיצוניות האלה.
בשביל מה אמרתי לו שאני אוהבת אותו. נכון, הוא גם אמר. וכן, הוא משך אותי בלשון. אבל מאותה נקודה, הוא פשוט "ירד מנכסיו" החיזוריים. הוא לא להוט, הוא לא נלהב כמו קודם, והוא לא עושה "שמיניות באוויר". כנראה, פשוט - כי כבר השיג אותי.
אני לא מוכנה לקבל את זה.
לא מוכנה.
הוא חשף אותי, נפתחתי, התחלתי להרגיש, ו...הופ - הוא נעלם.
לא נעלם במובן הפיזי של המילה, אבל מרגיש לי שהוא לא כמו מקודם.
נכון, אפשר להגיד שזאת אני, שמרגישה ככה. וזה הסרטים שיש לי בראש.
אבל זה הוא, שגורם לי להרגיש ככה.
אז שיחזור מהר לגרום לי להרגיש כמו מקודם, אחרת.. אני לא יודעת מה יקרה.
לפני 18 שנים. 25 בספטמבר 2006 בשעה 15:46
