שש בבוקר. יום כיפור. האהוב שלי ישן. ואני יצאתי מהמיטה, כדי להתמכר לשקט הזה.
אין כמו השקט של יום כיפור בבוקר. עד שהילדים מתחילים לנסוע על האופניים ולהרעיש.
אם לא היה חם ואנשים לא היו ישנים עם מזגנים, השקט היה אפילו עוד יותר עוצמתי.
אתמול ראיתי את ניר, עם התאומים שלו. פעם אחרונה שראיתי אותם, היה קצת אחרי שנולדו. לפני שלוש שנים בערך. היו פצפונים. קטנים, בתוך העגלה. היא יפת תואר, והוא מקסים. ופתאום אני רואה אותם, שני ילדים קטנים וחמודים, בן ובת, מדהימים, רצים, צוחקים, מדברים, מסתכלים. קסם. פשוט קסם. איך משני העוללים האלה יצאו ילדים כאלה מקסימים. ואיך הזמן עובר, והם גדלים. וגדלים.
אתמול הוא אמר לי שהוא פוחד שזה ייגמר. שהוא פוחד שאני אלך. ואני מסתכלת עליו. ולא מבינה. איך הוא יכול לפחד מדבר כזה. הרי אין דבר שאני רוצה יותר מאשר אותו. את הנוכחות שלו. את המגע שלו. את הזרע שלו בתוכי, שיפרה אותי. את האהבה שלו.
מעולם זה לא היה עמוק כל כך, או לפחות עם פוטנציאל עמוק כל כך. עם ידיעה ורגש שזה הדבר הכי קרוב ואינטימי ואמיתי שהיה יכול לקרות לי בחיים, עם בן אדם נוסף. עם גבר.
אני אוהבת אותו מסתכל עליי, נוגע בי, מדבר אליי. אני אוהבת לראות אותו מרגיש. כל כך כל כך מרגיש. אני יודעת שיעשה הכל כדי שנהיה ביחד. וגם אני, אשתדל. לא לתת לעצמי להרוס את זה.
רק שה"היי" הזה כשאני איתו, מתחלף ב"דאון" כשאני לא איתו. וזה לא דאון או דכאון או עצב. אבל הניגוד הזה, בין האושר כשאני איתו, לבין המצב ה"רגיל" שלי, כשהוא איננו, הניגוד הזה צורם.
אני עוד לא יודעת, עדיין לא למדתי, ליהנות מהנוכחות שלו בחיי, גם כשהוא לא פה.
רק מרגישה את ההיעדר שלו. והוא קשה.
אולי זה הבטחון, שדרוש, כדי שההיעדר שלו יהיה הבטחה שישוב. ידיעה שהוא איתי.
אולי זה יגיע.
ובינתיים, הוא פה. הוא ישן. טוב לו.
וטוב לי.
לפני 18 שנים. 2 באוקטובר 2006 בשעה 4:17