עדיין אין לי כוח להתחיל את סאגת יום כיפור. זאת אומרת, להתפנק ב"כורסה" הנוחה של ארבעת ימי החופש שלפני. משהו מקפיץ אותי. עדיין. עוד לא נרגעתי. אולי כי קניתי יותר מידי בדים, ויש לי על הראש לתפור אותם. מהר.
ואולי לא. אולי זה לא זה. אולי זה משהו אחר. בפנים. רוצה לצאת החוצה. אני רוצה להשתגע עליו. להתפרק עליו. לבכות איתו. בוער לי. וזה לא טוב. אני יודעת. הרי סבלנות זה לא הצד החזק שלי. ומשהו ביחסים האלה, דורש סבלנות. בכלל, החיים האלה, דורשים סבלנות. במיוחד כשהדברים אמורים באנשים אחרים. ולא רק בי.
היובש הזה מציק לי בפנים. אולי אלך להתקלח ואשפוך עליי ליטר של קרם גוף ופנים, כדי לרכך קצת את הקשיות הזאת שמצטברת עליי.
והמחזור הזה, מוזר. כאילו הוא מאותת לי, שבאמת לא היה צריך להגיע הפעם. נורא קצר. לא רגיל. כמעט בלי דם. היה עדיף שלא היה בכלל.
לא, אני לא חושבת על ההשלכות. ואני לא חושבת על זה בכלל. אני רק רוצה.
רק רוצה להיכנס להריון.
לא, אני גם לא חושבת על ההריון עצמו, וגם לא על הלידה. רק רוצה כבר להיות שם.
עם העוללה הקטנה ביד שלי, לנשום אותה, לשאוב אותה אל תוכי, לאהוב.
אני קצת מתחרפנת. מודה. אולי זה יעבור לי. ועוד שבועיים בערך אשכח שרציתי בכלל. להביא ילד. להביא ילד איתו.
איתו...
הוא קובע את הקצב. הוא בכלל, קובע. אני קובעת שהוא יקבע. אחרת אני עלולה להרוס.
אתמול היה לנו סשן קטן. זה התחיל טוב. הוא הכאיב לי. ואני צעקתי מתשוקה. הוא התחיל לרעוד מחרמנות, לראות אותי מתפתלת לו ככה בין הידיים. כמה שזה היה טוב.
אבל אז זה התחיל להציק קצת. והייתי צריכה לעצור. כמה פעמים. כדי לקבל ממנו נשיקה. וחיבוק. וליטוף. הייתי צריכה חיזוק. הייתי צריכה משהו, ולא ממש ידעתי מה הוא.
הוא הוריד אותי על ארבע. וזה לא היה משהו מי יודע כמה. ובכלל, יש איזה אופי שונה לחיבור הבדסמי בינינו. אני אוהבת להרגיש אותו שולט. אוהבת שהוא שולט בי. אוהבת להתמסר לו. רוצה להתמסר לו. אבל כאילו...צריכים עוד ללמוד את זה. אחד על השניה. ללמוד איך. ללמוד מתי. זה משהו שלא זורם בינינו בטבעיות, כמו שאנחנו זורמים. אולי כי הוא מחכה, כי הוא לא רוצה להרוס. הוא לא רוצה ללכת מהר מידי. הוא דואג לי. הוא דואג לנו.
וגם אני. עדיין לא שם לגמרי.
אני כותבת וכותבת, ומרגישה תקועה.
כדאי שאפסיק.
לפני 18 שנים. 29 בספטמבר 2006 בשעה 14:29
