אז עצמתי עיניים.. נרדמתי. והוא בא.
וכשהוא בא - כמעט הרסתי את זה.
לא יכולתי לעמוד מול התחושות החזקות האלה. כל הגוף שלי זעק, צעק, השתולל ממש.
זה הולך. זה נשמט לי מתחת לרגליים, זה מרסק אותי, ומרסק אותנו.
הזעזוע היה כל כך עמוק. הכאב היה חזק. לא הייתה מציאות אחרת באותם רגעים.
זה היכה בי, במלוא העוצמה. ואני היכיתי בו. בלי רחמים כמעט.
לא יכולתי להיות אחרת מאשר היסטרית.. לגמרי.
אחרי חצי שעה זה קצת עבר. או שפשוט הצלחתי קצת להשקיט את זה.
והוא עדיין היה פה. הוא לא ברח.
אחרי שעתיים, זה המשיך להדהד בראשי, אבל נרגעתי. ועדיין, הוא לא הלך.
אחרי עשרים וארבע שעות, זה כמעט כבר עזב אותי. והוא בשלו.. עדיין, לא הולך.
הוא רוצה אותי. ואני אותו.
מקווה שהסאגה הזאת מאחורינו. ואני אתחיל להרגיש קצת יותר בנוח עם החיבור החזק הזה.
כי אני פוחדת. אין ספק. והוא, ב"עוצר" הרגשי בו הוא שרוי, רק מפחיד אותי עוד יותר.
לפני 18 שנים. 4 באוקטובר 2006 בשעה 16:14
