אם בשבירת שיאים עסקינן.. אז גם אני שברתי שיא.
שבעה ימים לא כתבתי. שבעה ימים שלמים. שאני נחה. מעצמי.
שקרנית אחת, לא נחה, ולא נעליים.
מתעסקת, מועסקת, מתחבטת, מסתדרת. אבל ממש לא נחה.
רק מה..
הבלוג הזה הפך להיות חלון לרגשות הכמוסים שלי מפני בן זוגי האהוב.
ומאחר שכך, אני נמנעת מלחשוף אותם פה.
אני רוצה לספר, ולכתוב, ולבכות, ולצחוק.. פה. אבל לא יכולה. לא מרגישה שזה המקום שלי. יותר.
וגם, במובן מסוים, אם אני אתפלפל פה בענייני הזוגיות, יש בכך מן המידה של "הוצאה לאור" של העניין. זאת אומרת, כל דבר שאכתוב עליו, יהפוך קצת להיות "issue".. ואני לא כל כך רוצה את זה.
מעדיפה להתעלם, ולתת לזמן לעשות את שלו.
אם מפריע לי, ואם טוב לי.. הכל דינמי, וזז ומשתנה.. אז מה זה משנה אם אכתוב את זה היום, ומחר זה כבר לא יהיה קיים. אז בשביל מה חרטתי את המילים על הלוח, וחשפתי אותן לאוויר העולם.
מצד שני, אנחנו יודעים טוב מאוד את חשיבות הפורקן של כתיבת המילים, של הבעת הרגשות, של הוצאת המחשבות וההתלבטויות.
ויש לי טענות.
ויש לי בעיות.
ויש לי שאלות.
ולא, אנחנו עוד לא מביאים ילדים כל כך מהר.
ולא, אנחנו עוד לא על פסגת העולם מבחינת הפעילות הבדסמית שלנו.
אולי אפילו, קצת ירד לי ממנה, איתו.
וכן, זה לא ממש ברור מה שקורה.
אנחנו שנינו מנסים להתאים את עצמנו לזוגיות הזאת. הוא עם ההרגלים שלו, ואני עם שלי.
ואני לא יודעת עד כמה הוא מוותר על שלו כדי להיות איתי, ועד כמה אני מוותרת על שלי.
ואולי זה בכלל לא חשוב עד כמה אנחנו מוותרים.
מה שחשוב זה שטוב לנו להיות אחד עם השניה.
אבל אתמול, הייתי שוב, קצת טרוריסטית. היה לי קלקול קיבה. ועוד לפני שידעתי את זה,
הייתי full of shit, זאת אומרת, בתרגום חופשי לעברית, מלאה בחרא, והחרא נשפך ממני מכל הכיוונים.
דיברתי לא יפה, התנהגתי לא יפה. והוא ספג. ושתק.
לא נלחץ, לא נעלב, לא ברח.
פשוט שתק.
ועדיין כואבת לי הבטן. ויש לי עניינים. עם עצמי. אני מניחה שכל החרדה והלחץ שהצטברו בזמן האחרון, התפוצצו בבטן והשתחררו. אני מאמינה שעוברים עליי דברים, שהסימפטומים המיידיים והלא מיידיים שלהם, באים לידי ביטוי במערכת העיכול שלי.
ככה זה אני. ככה זה תמיד.
ולא.. אני לא מסכמת. ולא מצהירה. ולא מכריזה שום הכרזה.
אני פה. וגם הוא. וטוב לנו ב"מסגרת" הזאת של הביחד.
ונראה.. מה יהיה.
זה פתאום נראה לי נורא נזיל. נורא שביר. נורא חלש.
השינוי יכול לבוא בשניה. ועם זאת, שנינו מספיק חכמים כדי להתגבר על הכל.
השאלה היא, אם אנחנו רוצים להתגבר על הכל. ואם אנחנו רוצים להיות ביחד.
אז אני יודעת שהוא רוצה. ואני יודעת שאני רוצה.
אבל בפרספקטיבות אחרות, הדברים נראים לי פתאום לא כל כך חד משמעיים.
לפני 18 שנים. 11 באוקטובר 2006 בשעה 15:03
