אז הוא קנה אזיקים חדשים. פתחתי את הקופסא, הסתכלתי עליהם דרך נייר הצלופן, והחזרתי אותם בשקט אל תוך הקופסא. "מה?, את לא מודדת אותם?" הוא שאל, "לא", עניתי לו, וחייכתי בביישנות. מה יש למדוד אזיקים..
יום אחרי, הוא הזמין אותי לארוחת ערב אצל ההורים שלו. לפגוש אותם. בפעם הראשונה. הוא עושה מזה סיפור. הוא לחוץ. הוא מלחיץ. אבל אני מנסה לשמור על קול יחסי, לראות מאיפה בא היצור הזה, שקונה אזיקים ורוצה שאני אמדוד אותם.
החום הזה מרגיע אותי. מרדים לי את האיברים. התאים יושבים לי בגוף, בלי לזוז הרבה, בלי להתאמץ, ככה, כדי לא להזיע. ובכלל, רגוע היום.
הפצירו בי לא לצאת לרוץ היום. ולא בגלל החום, אלא בגלל שאני עושה את זה כל יום וזה קצת קורע אותי. כן.. חזרתי לעשות ספורט. כמעט כל יום, אני הולכת, רצה, קדימה, אחורה, עם רוני, בלי רוני. וזה טוב. אני מותחת את עצמי, ואת הגוף שלי. בודקת את הגבול. אבל לאט לאט. לא שועטת. אלא מבוקרת. וכמו שאמרתי, זה טוב.
אז כנראה שבאמת לא אצא לרוץ. ואשאר בבית. ואקבל את הסופשבוע ככה לבד, אני והבית, ורוני, וחתולה. אקפל את הכביסה שמחכה לי כבר שבוע, ארוקן את הזבל שהצטבר. אולי אכניס את המגבות החדשות לכביסה רותחת, שתנער להן קצת את הצורה. רק שלא יורידו צבע אחת על השניה, כי יש להן דווקא צבעים יפים.
במחשבה שניה, אולי אלך לשתות משהו. להוריד כמה צ'ייסרים של וודקה קפואה, ככה בשביל הראש. בשביל הנשמה. בשביל הפרגון.
יש הצעות?
לפני 18 שנים. 12 באוקטובר 2006 בשעה 16:19
