אני כבר יומיים מסתובבת חסרת כוחות. כואבים לי השרירים. אין לי אנרגיות לכלום. זה נראה כמו תחילתה של שפעת, אבל אני מזהה יותר, סימני דיכאון.
או שאולי המצב הזה של הגוף, הרפוי, הלאה, גורם לנפש שלי להיות עצובה. גם יכול להיות.
מכל מקום, זה מן מצב כזה, שבו הכל נראה לי לא משהו מי יודע כמה. וגם בלי יכולת לזהות מה אני צריכה כדי שהמצב הזה ישתנה. אם זה לחפש עבודה חדשה, אני אפילו לא יודעת איפה מתחילים. ובכלל, שום דבר לא נראה לי ברור וידוע, כדי שאוכל לדעת באמת, מה לשנות.
הכל מעורפל, שוחה עם הזרם, בלי כיוון ממשי, בלי החלטיות, בלי שליטה.
נראה לי שאין לי כוחות, נפשיים, להבין את מצבי, ולשנות אותו.
לעשות ילד, אני כבר לא רוצה. לצאת לרוץ, אין לי כוח. לתפור, לא בא לי. למצוא עבודה חדשה, אין לי מושג מה לחפש, ואפיל לעשות סקס, אין לי ממש עניין ותשוקה.
כאילו משהו נכבה. כאילו אני בחלק הנמוך של הגל.
הבעיה היא שלא חוויתי מן גלים כאלה בשנים האחרונות. הכל היה די יציב, די סטטי, באותה רמה, כל הזמן. לא טוב מידי, לא רע מידי.. ככה, בסדר. מספיק ומספק במידה מסוימת.
ועכשיו, אולי עליתי, וירדתי, ושוב עליתי, ועכשיו אני שוב למטה.
לא יודעת.
אני יודעת שאני יכולה לסתום את הפה ולהשלים עם זה שאני קצת חולה ובגלל זה הכל נראה לי שחור. אני יודעת שאני יכולה. אבל משום מה, אני לא.
אני לא משלימה. כי מרגישה כאילו זה כן בשליטתי. אם להיות ככה או לא.
או לפחות להכיר בכך שזה משהו נפשי, ולא סתם מחלה כזאת שעוברת עליי, כי אני הרי אף פעם לא חולה.
ולמרות שאני מרגישה כאילו הזריקו לי איזה רעל לשרירים שגורם להם להיות רפויים וכואבים, למרות זה, אני חושבת שאני מזהה איזה גורם מחשבתי לכל העניין. כאילו יש בי איזו לאות נפשית, שגורמת ללאות הפיזית הזאת.
אולי באמת הייתי בהיי, ועכשיו זה הדאון שאחריו. ואני תיכף אתרגל, והכל יחזור לקדמותו.
אולי.
אבל למה לעזאזל דאון? מה קרה? התאכזבתי? מעצמי? ממנו? מאיתנו?
מהעבודה, מהזוגיות, מהגוף שלי. יכול להיות..
והאוטומט שלי יודע מה צריך לעשות. צריך לקום וללכת. צריך להשתחרר מזה. כי זה כבד. וזה לא טוב. וכן, יש רגעים של אושר. ולפעמים כשאני הולכת לישון מחבקת אותו, אני בעננים. והמחשבה על חורף ביחד עושה לי ממש טוב. אבל עדיין, משהו בי זועק, לחתוך. ויפה שעה אחת קודם.
אבל הפעם אני לא חותכת. ואני אשתדל בכל כוחי לא להיות טרוריסטית. מספיק היום כשאמרתי לו לא לבוא, הרגשתי שזה כבר יותר מידי מצידי.
אבל הייתי צריכה קצת לבד. קצת שלי. וחוץ מזה, אני חלשה. ואין לי כוח לתשומת לב הזאת. לא שלי, ולא שלו.
אז אני אמשיך לעשות את כל המאמצים כן להישאר. ולהסתכל רק על הדברים הטובים שהקשר הזה נותן לי. ורק על הדברים היפים שיש בו. ועל הדברים היפים שהוא מוציא ממני.
אבל יכול להיות באמת, שהמעשה הזה, שאני עושה, קצת גומר אותי מבפנים. קצת מכלה את משאביי היצירתיים. קצת מכבה בי את התשוקה. וקצת עושה אותי חולה.
לא יודעת.
אולי זאת סתם שפעת.
לפני 18 שנים. 19 באוקטובר 2006 בשעה 15:37
