אז יכול להיות באמת, שהבדסמ היה רק תירוץ. ולא היה לו טוב. והוא רצה ללכת. וחיפש טריגר חזק מספיק, שייראה בעיני בעל חשיבות גדולה מספיק - כדי ללכת.
אבל אם כך הדבר, בשביל מה עשה את כל מה שעשה. בשביל מה טרח להכיר את המשפחה שלי. וטרח להכיר לי את שלו. בשביל מה הצהיר פעם אחר פעם שהוא אוהב אותי, שהוא רוצה אותי, שהוא רוצה לעשות איתי ילד, שיש לו תוכניות גדולות בשבילנו. לא חבל על האנרגיה? לא חבל על העוגמת נפש, על המבוכה, על הרושם?
מה יותר פשוט מלהגיד, לא טוב לי, אני לא רוצה את זה. עם נימוק פה ושם. אבל מה זה היה כל מה שהיה. שקרים??
בכל מקרה, גם אם זה היה נכון, וגם אם הוא באמת רוצה ובאמת אוהב, וכל זה היה מן תרגיל שליטה מסריח, זה כבר לא משנה.
הוא את שלו עשה. אמר את המילה האחרונה. והלך.
ואני, עם כל הכבוד, והאהבה, והרצון הטוב, אין לי כוח למשחקים של ילדים בני שלוש.
אין לי כוח לשטויות האלה. אתה רוצה? אז תתמודד.
ותמיד חשבתי שאני פחדנית. ואני בורחת.
והנה הפעם, נשארתי, והתמודדתי, ודיברתי, ורציתי.
והוא ברח. לא היו לו ביצים לשבת ולדבר. לא היו לו ביצים להגיד באמת, אבל באמת מה שהוא חושב.
טוב, כנראה זה באמת לא היה מספיק חשוב לו. וכנראה באמת, כל המילים היפות שלו, היו משחק אגו נטול אמת ממשית. והוא לא באמת חשב אותם.
חבל. שיש עוד אנשים שמרשים לעצמם להיות לידי, למרות שאני מצהירה פעם אחר פעם, ששקרים זה משהו שאני לא מוכנה לשאת. ונשארים. ומשקרים.
ומשום מה, אני לא מרגישה זעם. ואני גם לא מרגישה נעלבת. אני מרגישה קצת חומלת. וקצת מרחמת. על עוד גבר חלש שניסה להיות לידי. ובאמת שניסיתי, לחזק, ולתמוך. אבל כנראה שלא מספיק. וכנראה שאני צריכה גבר קצת יותר חזק לידי. כי אולי יש גבול עד כמה אני מסוגלת להתעלות מעבר לדברים שמגרים את הדחפים הכמוסים והאמיתיים שלי.
לפני 18 שנים. 21 באוקטובר 2006 בשעה 7:17
