הוא לא הרגיש טוב. קצת חולה. אמר שיסע הביתה, כי לא רוצה להעיק עליי. אמרתי לו, מה קורה לך, אתה לא חושב שאנחנו אמורים להיות ביחד גם בזמנים קשים?, אני יכולה לפנק אותך, לתמוך בך. ואתה, לא צריך לעשות כלום. תהיה אצלי, כמו שאתה בבית. אבל בכל מקרה, נתתי לו פתח מילוט, אמרתי לו שאם הוא חושב שלא יוכל להתנהג אצלי כמו שהוא מתנהג אצלו בבית, שלא יבוא. כמובן, רק לטובתו.
לבסוף החליט לבוא. פינקתי אותו כהוגן. לא בגלל שהייתי צריכה. אלא בגלל שאני כזאת, נותנת, אוהבת, מפנקת. והוא קיבל. לא עשה יותר מידי, ונתן לי לתת לו.
היה כיף.
עד כדי כך כיף, שבשלב מסוים הוא כמעט הרגיש כבר יותר טוב, והתחיל לגעת בי ולחרמן אותי.
אבל הלכנו לישון.
בשעה חמש בבוקר התעוררתי, מתוך חלום, או מתוך איזה רעש, והתחלנו לדבר. יצאתי מהמיטה, עישנתי סיגריה, חזרתי למיטה. אני לא זוכרת איך זה התחיל. ככה, מתוך שינה, אבל התחלנו לגשש ולגעת. משיכה קטנה בשיער, ואני נדלקת ונדרכת. רוצה להתמסר.
ואז משהו בי, התעורר, ורציתי יותר מלהתמסר. רציתי להיות זונה. רציתי להיות שפחה.
הוא הבין מיד. שלחתי את עצמי למצוץ לו, תוך עידוד מצידו, "למה את מחכה זונה שלי?".
נהניתי כל כך. וככל שההנאה שלי גדלה, ככה התשוקה לכאב עלתה. רציתי לגנוח מהנאה משולבת עם כאב. רציתי להרגיש. חזק.
קיויתי שהוא לא יגמור מהר, כדי שיכאב לי הפה, ויהיה לי קשה והוא ידחוף לי את הזין שלו עמוק לתוך הגרון ויחזיק לי את הראש וימשוך לי בשיער ואם השוט היה בהישג יד, אז גם שיצליף בי כמה מכות הגונות. אבל זה לא ממש הלך. כי כנראה היה מחורמן מידי, ואחרי חמש דקות בערך, זה נגמר.
אבל הטעימה הקטנה הזאת, של התשוקה שעלתה בי פתאום. להיות הזונה שלו. לשרת אותו. לכאוב בשבילו. וכמובן, להתענג מזה.
התשוקה הזאת, באה מאהבה.
לפני 18 שנים. 27 באוקטובר 2006 בשעה 10:46
