7674

איזה דכאון.
שוב פעם הרעל הזה זורם לי בשרירים. בעצמות. אני מרגישה שאני נוזלת אל תוך האדמה, עמוק עמוק אל תוך הדכאון. והפעם אני אפילו לא אנסה לתרץ את זה בתור מחלה. זאת לא מחלה. זה דכאון. חוסר המעש של הימים האחרונים. חוסר הפרגון שלי לעצמי. אכילת הפחממות האינסופית. והשעמום. אלוהים, איזה שעמום. לא מוצאת עניין בשום דבר. חייבת לעזוב את העבודה המזויינת. חייבת לשים לעצמי מטרה, ולעוט עליה. זה לא יכול להימשך ככה.
והנה, זה נמשך.
עוד יום, ועוד שבוע, ועוד חודש, ואפילו עוד שנה. ושום דבר לא משתנה. ואני לא משתנה. ואני לא מתקדמת. ולא מתפתחת. ושום דבר לא באמת עושה לי את זה. הדבר היחיד שקצת הרעיד אותי בשנה האחרונה זה היה הבדסמ. והנה, גם זה כבר הפסיק להרטיט אותי. אולי כי פשוט כבר הפסקתי לעשות אותו. אבל אם אין כוח, אז לא עושים. ואז אין כוח. כן, המעגל האינסופי המזויין הזה.
שיקחו אותו ממני. שינתקו את השרשרת. שיפסיקו את הסגירות הזאת.
ולי, אין לי כוח לעשות את זה. אין לי כוח להפסיק. ואין לי כוח לשבור.

זה הכל בגלל הריצה המזויינת הזאת. האנדרופינים שמשתחררים לי בריצה, גורמים לי להיות בהיי, ואז כשאני מוותרת על זה לכמה ימים, אני שוקעת בדכאון. כמו אחרי שלוקחים אקסטזי. פשוט סיוט. התמכרות.

אני זוכרת, כשהייתי רצה הרבה, חמש פעמים בשבוע, יום בלי ריצה, באמת היה יום קשה בשבילי. הכל היה מתנהל סביב הריצה. מתי יהיה לי זמן, בין מה למה, איך וכיוצא באלה.
והיום, אחרי שהתחלתי עם זה שוב, אז אמנם רק שלוש ארבע פעמים בשבוע, אבל זה ממכר.
אחוש שילינג ממכר.

וזה רע.