לא הצלחתי להירדם. מחשבות.. על הטיסה, על העבודה, עליו.
אולי זאת התשוקה לסשן ממצה, שהעלתה בי זכרונות.
אז נזכרתי בסטירה. החזקה, המפתיעה והמצלצלת הזאת. בכאב. בעלבון. בהשפלה.
ואחר כך, בשחרור.
פדיחה.. אני אפילו לא זוכרת איך קוראים לו.
ואז נזכרתי בקול העמוק הזה, שהיה מדבר אליי דרך הטלפון, מלטף אותי, מפשיט אותי, מחמם לי את הגוף. את השם שלו אני דווקא כן זוכרת.
ואז חשבתי על זה שהגיע אליי, לפני שבוע בערך, למשרד. ענייני עבודה. וכמו שראיתי אותו, משהו באינטואיציה הנשית שלי התעורר, וחשדתי שזה הוא. ההוא עם הקול העמוק. ההוא שהיה אצלי פעמיים. ואני, עם עיניים קשורות, לא רואה אותו.
אחרי שהלך, חשבתי, איזה מפגרת. הוא הרי עוד עלול להופיע אצלך בענייני עבודה, או חס וחלילה להיות הבוס לעתיד שלך. ואת.. בכלל לא יודעת איך הוא נראה.
טוב נו.. ככה זה כשעושים שטויות.
לא יודעת אם לקוות לא לפגוש אותו.. או שאולי כן לפגוש אותו.
בכל אופן, פתאום התגעגעתי. לא יודעת אם אלו געגועים לאהוב שלי שהלך לשבוע למילואים. ואני נוסעת לשבוע, כך ששבועיים בערך לא נתראה.
או געגועים לכאן. לכלוב.
אבל המחשבות על הכאב. על השליטה. ועל המין, גרמו לי להיזכר, להיכנס, ולכתוב.
אז אני די כבויה. ודי נכנסנו לשגרה. אוטוטו חצי שנה ביחד. זה המון.
כן גודלים. וכן מתאהבים. וכן מעמיקים. וכן שולטים ונשלטים.
אבל עדיין, אין כמו הריגוש הזה, של פעם ראשונה.. ואפילו שניה.
היו כמה פעמים בחודשיים האחרונים שרציתי להיכנס, ולכתוב. אבל הדרייב לא היה מספיק חזק. ולכן לא עשיתי את זה. לא מצאתי סיבה מספיק חזקה, ולא מטרה.
ועכשיו, הדרייב שעלה בי לכתוב, כמו הבזק שהתפרץ מתוך הזכרונות, הולך ונעלם.
מתפוגג.
חושבת עלייך, אם תיכנס לקרוא את מה שכתבתי. ספק גדול. רוב הסיכויים שלא. אבל אם כן, ופתאום ינוחו עיניך על המילים האלה. אז תדע לך, שאני אוהבת אותך. מאוד.
לפני 17 שנים. 30 בינואר 2007 בשעה 23:32
