היה שקט ורגוע, כשהוא לא היה פה. ואז הוא חזר. והיה מעולה. ואז נהיה נורא ואיום. ואז שוב מעולה.
וככה אנחנו מתמודדים עם הגלים הגועשים, פעם למעלה, ופעם למטה.
אז זה לא נגמר. ואנחנו לא הולכים. ואנחנו מדברים. ועובדים על התקשורת. ועל הנוחות. ועל ההתרגשות. ועל האינטימיות והקרבה. וזה כמעט נראה, שעדיף שיהיה ככה, גועש. כי זה נותן לזה תוכן מעניין, עמוק ומניע.
ההתמודדות הזאת, עדיין לא מושרשת בי, ולא מוטמעת בי כדי שאקבל אותה בשלווה. היא מרגישה יותר כמו היאבקות מאשר התמודדות. פעם אהבה אינסופית. ופעם דחייה שגובלת בגועל וברצון ברור ללכת. ואני עדיין לא מצליחה לקבל את זה שזה ככה. זה נראה לי כמו מלחמה. זה מלחיץ אותי.
אז בקטעים הטובים אני אומרת לעצמי, מזל שלא הלכתי. מזל שלקחתי נשימה עמוקה ודיברתי. ודיברנו.
האפשרות הזאת ללכת, אורבת בפינה, ומחכה לי שאקח אותה. וכל פעם, כשאני רוצה לשבור את הכלים, אני מתאהבת בו מחדש. הוא מקרין לי עתיד. הוא מקרין לי בטחון. הוא נראה לי כמו האדם שהייתי רוצה להישאר איתו, כל החיים.
וזה לא קל. לא המחשבה על זה. ולא הנוכחות של זה. זה נראה לי גדול ומאיים לפעמים. ונעים ומפנק בזמנים אחרים.
אז אני מתמודדת. או שאולי נאבקת. אבל בכל מקרה, נשארת.
והעבודה.. עדיין אותה עבודה. יש כל מיני כיווני מחשבה, אבל מה שהכי מעסיק אותי זה נעליים. אני מחפשת באובססיביות נעליים. כמו מן נעלי ספורט כאלה, אבל גבוהות. כמו מגף. ושיהיו שחורות. לגמרי. או חומות לגמרי. כי כל מה שאני רואה משולב עם פסי זהב או צבעוניות אחרת, שלא מתאימה לי. ואז כשאני רואה משהו טוב, אז אין במידה הארורה שלי, או שיש, ואז זה לא נוח.
בקיצור, זה מעסיק אותי. וגם פאריס. מעסיקה אותי. כל יום האתר של הדקה התשעים נפתח ומגרה אותי מחדש. אתמול כמעט נסעתי. ובחמישי שעבר כמעט נסעתי. ובסוף כנראה שאני אסע איתו, עוד חודש בערך. אבל זה מדליק אותי כל פעם מחדש, ואני עושה את החישוב שאני יכולה להרשות לעצמי לנסוע פעמיים. פעם אחת עכשיו. ופעם אחת עוד חודש.
אבל עוצרת את עצמי, ולא עושה את זה. כי לעשות את כל הטיול הזה רק בשביל יומיים?
כן. ככה אני חושבת. אבל כולם אומרים לי לא. לא כדאי. תסעי איתו, עוד חודש. ולא עכשיו, לבד, רק כדי להתאוורר.
טוב, אז אני לא נוסעת. ועוד סופשבוע בבית. בישראל.
והבדסמ, כמעט יצא מחיינו לחלוטין. אין לו כוח, אין לי עניין, אין לנו זמן. כאלה מן תירוצים. אבל הוא נמצא כל הזמן באיזור, מריחים אותו, מרגישים אותו. ועדיין, הוא לא מופיע במלוא הדרו באיזה סשן מעניין.
לא נורא. לא בוער. אנחנו פה, ממתינים לו בסבלנות, שיגיע, כשזה יתאים.
עד כאן.
רות סוף.
לפני 17 שנים. 8 בדצמבר 2006 בשעה 16:08
