דיברתי איתו בטלפון. הוא נשמע כל כך סמכותי ועדין. כל כך חומל ותומך. לא בי. במי שהוא אמור לתמוך בו. שם.
כמה שהייתי רוצה שיהיה פה לידי עכשיו, שידבר אליי עם הקול הסמכותי הזה. שיטפל. בי.
אבל איתי, הוא מתנהג כמו ילד. כמו מטופל. שנותן לכל הבעיות לצוף ולעלות, ומטיח אותן בי.
ואני, בתפקיד האימא, החומלת, המכילה. תומכת בו.
טוב, זה לא ממש ככה. קצת הקצנתי ולקחתי את זה רחוק. אבל בהחלט אפשר לראות אלמנטים כאלה ביחסים בינינו.
מזל שהוא יודע לתמוך ולהכיל.. כשצריך אותו.
והוא יודע להיות סמכותי. כשצריך. ולשלוט, כשצריך.
אז הוא נתן לי את המספר במלון. ואני אתקשר עוד עשר דקות.
מחכה בינתיים. מסתכלת על השעון כל שתי דקות. לראות שהזמן עובר.
לא מתגעגעת, כמו שרוצה לשמוע את הקול שלו, שם, רחוק. שיספר לי כמה קר שם. שיספר לי באיזה מלון הוא. שיספר לי מה רואה סביבו. כי אירופה יקירתי, רחוקה ממני עכשיו. ושם, עדיין לא הייתי.
אבל אמרתי לו, שיתכונן, כי עוד חודש, מקסימום חודשיים, אנחנו שוב על המטוס, בדרך לפאריס.
כי שנה חלפה, והגיע הזמן לנסוע שוב.
והבית שקט. המזגן מחמם את הדירה. כי הקור פה בחורף, ממש מקפיא. וכולם נחים. ורוני רגוע, כי ירדתי איתו. והבית נקי. ואני שותה נס. עם חלב. ונזכרת בו.
למרות שעברו רק ארבעה ימים מאז שראיתי אותו. ויחלפו רק עוד ארבעה עד שאראה אותו שוב.
אבל עדיין, משהו במרחק הזה, נעים לי. כמו ילדים קטנים, שאתה נורא אוהב אותם, במיוחד כשהם ישנים.
שקט. ורגוע.
לפני 18 שנים. 25 בנובמבר 2006 בשעה 21:41
