7674

שבע עשרה וחצי שעות של שינה. עם הפסקה של שעה וחצי באמצע.
מרגישה את הריקנות. את הדחיקה המתמדת של מחשבות מטרידות, ואת הואקום הנוצר אחריה.
את הסימפטומים הפיזיים הנוצרים עקב ההדחקה הזאת.
את חוסר הנחת, שאופף אותי. את התזזיתיות שאני מחסלת עם סיגריות ועוד כל מיני הרגלים רעים.
וכשכל ההרגלים הרעים נגמרים, אני פשוט נכנסת מתחת לשמיכה, עוצמת עיניים, ונרדמת.
מחסלת את התזזיתיות עד למצב העירות הבא.
מעניין אם אצליח להיכנס למצב הזומבי הזה של שינה, אחרי שבע עשרה וחצי שעות עמוקות של סגר תודעתי. מעניין כמה שעות של לחץ וחרדה אעביר עד שאסגור שוב את התריסים של התודעה, ואצלול לשינה. נוספת.
סיוטים אין לי, חלומות אני לא זוכרת. כך שהשינה לא ממש מעיקה. חוץ מזה שצריך לקום מידי פעם ולהוריד את רוני המסכן. אבל חוץ מזה, אם אין דרישה ממשית מבחוץ, של עבודה וכאלה, אין לי שום התנגדות להמשיך לישון.
זה לא דכאון.
זאת הפסקה.
מההתמודדות הקשה של החיים.
וזה לא שקשה לי, לעבור יום אחר יום בעבודה, בהתמודדות עם החבר, בהתמודדות עם המשפחה.
זה פשוט, שזה לא כל כך מהנה. כך שה"סבל" המינורי הזה, גורם לי לראות בשישישבת, הפסקה. עכשיו, אני לא חייבת להתמודד. אז שלום, ולילה טוב, אני הולכת לישון.
וזה מה שאני עושה.
ישנה.
מחפשת להיעצר לרגע, ולקרוא את המילים, ולהבין, שאולי, מצבי לא כל כך טוב.
אז נעצרת, קוראת, וממשיכה עם המנטרה הקבועה שלי, שאין לי שום אטרקציה אמיתית בחוץ, אין לי מוטיבציה ליצור לי אחת, ומאחר שכך, ממשיכה עם החיים האלה, על אש נמוכה, על להבה קטנה, שספק מחממת, ספק נותנת לי אנרגיה לחיות.
ואז פתאום משהו מגיע, ומנער את העניינים. נותן פתאום טעם לחיים.
רק שעכשיו, אין כזה באיזור. אז אני שומרת על פרופיל נמוך. כי אין לי ממש כוח, לקום ולצאת לעשות גלים או משהו בסגנון.