כן.. עברו שבועיים כמעט.. מאז הפעם האחרונה. לא השתנה הרבה. רק הסתגלתי קצת למצב.
סוג של מצב שחור. סוג של אכזבה מעצמי, מהאופן בו אני מנהלת את החיים שלי.
אז כן, ניסיתי קצת לבדוק אפשרויות אחרות. לעזוב את העבודה ולמצוא משהו אחר, אבל בסדר הפוך.
אבל במקביל לחיפוש, הורדתי קצת הילוך בעבודה. כדי לא להרגיש יותר מידי מנוצלת.
נראה איך זה ימשיך.
הבעיה היא, עם ימים, שבהם יש מלא עבודה, ואני מסופקת שגעון מעצמי ומהכל, ואז אין בי שום מוטיבציה לעזוב. מה גם, שהחודש הזה, בגלל שהיתה יותר עבודה, המשכורת לא תהיה כל כך עלובה.
אבל עדיין, עדיף לי משהו אחר. אני חושבת.
ובמקביל לכל אלו, יש גם אותו. יחסים מוזרים.
עולה, יורד, טוב רע. ככה, הכל בא בגלים.
למרות שהיה גל אחד מאוד קשה, שגרם לעניין ללכת לדעוך. וממש כבר חשבתי שזהו. וזה נגמר. ואני אומרת לו שלום. ודיברתי עם "מומחים" לעניין, והגעתי למסקנה שזהו.
אבל פתאום, ברגע קט אחד, הכל השתנה. והדעיכה הפכה לנסיקה אדירה שקירבה אותנו מאוד.
קצת חבל שבסופה, הוא גם המריא לחו"ל לשבוע, כך שנוכל להמשיך את האידיליה, אם תהיה כזאת, רק כשיחזור.
אבל בגדול, זה בסדר. זה ממשיך. זה מעניין. זה קשה. מאתגר. ומספק.
גם אם הרגעים המושלמים, בודדים וקצרים, הפוטנציאל שקיים בנו, בחיבור שלנו - הוא ענק. וכנראה שעל זה ועל הרגעים הקטנים, נשענת הזוגיות הזאת.
מוזר. אבל מעניין.
לפני 17 שנים. 23 בנובמבר 2006 בשעה 13:33
