כבר יומיים שאני מסתכלת על העולם דרך משקפיים שחורים. מרגישה מושפלת, קטנה. והפעם, לא מצליחה להתעלם מזה, ולהמשיך הלאה.
היתה לי שיחה עם הרואה חשבון של החברה, והוא אמר לי שזה באמת לא מכובד המשכורת שאני מקבלת. שבחורה כמוני, או אם לומר, אישה, אקדמאית, אינטלגנטית, חרוצה ומוכשרת בטירוף, לא יכולה להרשות לעצמה להשתכר כמוני. (ולא מוודקה..)
אבל מה לעשות, אי אפשר להזיז את הבוס שלי מדעתו. כן, הוא מעריך, אבל הוא לא ישלם יותר.
ואני, לא מסוגלת לקום וללכת. לא מוצאת את הכוחות למצוא עבודה חדשה. ויש יותר מידי דברים טובים בעבודה הזאת, מכדי שאעזוב אותה בגלל המשכורת. אבל זה פאתטי. המשכורת הזאת.
כלפי חוץ, וביחס לעבודה שאני עושה, זה נראה כאילו אני מרוויחה עשרות אלפי שקלים בחודש. אבל זה רק נראה ככה. אולי כי אני משקיעה כל כך הרבה, והראש שלי כל כך גדול. ואני פשוט לא מצליחה להקטין אותו. אני לא בנויה לעבודות עם ראש קטן. אני צריכה לעשות הרבה דברים, וכמה שיותר גדולים. הבעיה היא, שהמירמור, מתחיל לתת אותותיו, ואני מתחילה לא לעשות. כדי לא להרגיש כל כך מנוצלת. וזה שאני לא עושה, ולא מנצלת את כולי, גורם לי להרגיש רע.
בקיצור, מעגל קסמים, שנראה יותר כמו סיוט אחד גדול.
וכמובן, השחור הזה, שאני רואה דרכו הכל, מגיע גם ליחסים עם החבר. בכוח אני משתדלת לא להכניס אותו לעניין הזה. לא לכפות עליו את הגישה השלילית שיש לי עכשיו.
אבל הוא כבר עם סרטים בראש, וחושב שאני ככה, בגללו. ושהיחסים איתו גורמים לי דכאון כזה.
אז אמרתי לו שלא. ושעכשיו אני חלשה, וזה לא המקום שלו לבוא עם החולשה והפחדים, כי אני צריכה שהוא לפחות, יישאר חזק עכשיו.
הוא לא ממש יודע מה עובר עליי. אמרתי לו שיש לי בעיות בעבודה ושאני רוצה לעזוב. אבל לא מעבר לזה. ובכלל, הוא לא עקשן. הוא לא דורש. הוא שומר מרחק, אם אני מראה סימני "דיכי" קלים.
כן, זה קצת מבאס. אבל לא נורא. אולי יותר טוב ככה. שאני אשחה לבד במיץ של הזבל שלי.
מה גם, שהבאסה הזאת, גורמת לי להתכנס בתוך עצמי, ולרצות להיות לבד. ואני לא יודעת אם זה המקום להיות בו לבד. או הזמן. אבל מאחר שאין דרישה אסרטיבית למשהו אחר, זה המצב.
ואני לבד. וזה טוב. רק שלא בטוחה כמה זה טוב ליחסים שלנו.
בכל אופן, אני הולכת לקבור את עצמי בלבד בסופשבוע, לתפור כמה חולצות, אולי לסדר את הארון, קצת לנקות את הבית, ולהשתדל לא לאכול יותר מידי, כי עוד השמנתי, וכבר הפסקתי לרוץ, כי כאב לי הגב נורא. אני יודעת שזה לא תירוץ, והייתי יכולה לפחות להמשיך ללכת. אבל זה נהיה פתאום בנאלי. לעשות את זה איתו. ובימים שהוא לא בא, פתאום הייתי עסוקה וכאלה.
בקיצור, הפסקתי.
כן, אני יודעת, היתה איזו רוח חדשה של שינוי. כשהתחלנו לצאת. להיות זוג, אולי להיכנס להריון וכאלה. אבל זה עבר. הוא החליט שזה מוקדם מידי. ועכשיו זה נכנס לאיזו מן שגרה של מספר פגישות בשבוע. יציאה אחת לכל היותר. זיון פה, סשן שם. איזו שיחה טובה ועמוקה איפשהו בין כל אלה. ואני יודעת שזה טוב. וזה "חלום רטוב" של כל אחד ואחת מאיתנו. אבל לי, זה מציק. זה נראה לי לא תכליתי. זה נראה לי לא ממצה. והנה, אופס, עד כמה שהשתדלתי עד עכשיו, השחור גולש לי גם לזוגיות.
אז כדאי שאני אפסיק.
לפני 18 שנים. 10 בנובמבר 2006 בשעה 15:27
