אודה ואודה ואודה. בא לי זיון. בא לי תשוקה. בא לי משהו חדש. בא לי את ההוא. ואת הזה. בא לי משהו אחר.
לא, אני לא לא אוהבת. ולא, אני לא לא רוצה. אני רק רוצה עוד משהו.
את ק. לדוגמא. שניפגש לקפה, ואני אתפוס אותו חזק, ואדביק לו נשיקה צרפתית מלאת תשוקה. ו..
ככה, רק בשביל התשוקה. בא לי תשוקה.
לא, אני לא חוטאת. ואני לא בוגדת. ואם אני אהיה באמת רצינית, אני אגיד לו. למרות שאני יודעת מראש מה הוא חושב על זה. אין מצב. אין סיכוי. בטח לא עכשיו.
זה יגרום לו לקנאה שהוא לא יוכל לעמוד בה. גם אם אני אבטיח, ואשבע. עדיין, הוא - לא יהיה מסוגל להתמודד עם זה.
ואני..
אני רוצה.
זה לא השעמום. זה הדכדוך. שגורם לי לרצות להיות נורא גבוה. אבל נורא נורא גבוה.
במן עולם של אושר, של פנטזיה. של אשליה.
וזה יכול לקרות רק כשלא מכירים את הפרטנר. ואין עבר ואין עתיד.
ככה סתם. סטוץ. לילה אחד. אפילו לא לילה. שעתיים של שכרון חושים. זה הכל.
ו.. כן. זה קצת גורם לי לחשוב.
כי לא אחת העליתי את האפשרות הזאת, שלמרות הקשר העמוק, ולמרות הרצינות, והמחוייבות וכל זה, הייתי רוצה שהעניין של להיות עם פרטנרים אחרים, למין, יהיה משהו שנוכל לחיות איתו בשלום - במסגרת הקשר.
אבל הוא לא ממש בעניין.
הוא מעדיף לעשות את זה מאחורי הגב שלי, וליהנות מהסכנה. מהרוע. מהבגידה.
ואני, מעדיפה לא לשקר. להגיד - כן, אני רוצה. להגיד עם מי. להגיד מתי. לחזור - ולהגיד, היה נפלא.
ולהמשיך לאהוב ולהיות איתו.
כנראה שזה באמת קצת מוקדם מידי למחשבות האלה.
אבל קצת מרגיש לי שנכנס לאיזו שגרה, לאיזו היכרות, כן, היא נפלאה. וכן היא יכולה עוד להעמיק.
אבל היא לא סוערת ובוערת ומחשמלת, כמו זו שתהיה למשך שעה, או שעתיים.
לפני 17 שנים. 6 בנובמבר 2006 בשעה 17:09
