איזה פיצוץ מוח. הייתי חייבת להרגיע קצת עם שני שוטים של וודקה, ועכשיו עם בקבוק בירה בבית.
מזמן לא היתה כזאת היסטריה בעבודה. אפילו במלחמה, כשהיו מאות שידורים, ואחד על השני ובלאגאן גדול, דבר כזה - עוד לא היה.
שידור אחרי שידור אחרי שידור אחרי שידור - נופל. כולם נופלים. על ימין ועל שמאל. ומנסים, שוב ושוב, וזה פשוט, לא הולך.
טוב, נגמר. ועכשיו הרגליים למעלה, מחכה לבעל הבית המזורגג שיבוא לקחת ממני אלפי שקלים.
ככה זה בחיים. קורעים את התחת, ובשביל מה? בשביל דירה שהשעון מים נשבר באמצע הלילה ואין מים להתקלח בהם בבוקר, והגשם המדהים עושה הפסקת חשמל כשבבית אין נר אחד, כמעט, לרפואה. והאמבטיה נסתמת השכם וערב, ובקיצור - לא מציאה. אבל לא מציאה, שעולה הרבה כסף.
העיקר שהמלאך שלי באיזור. והתשוקה שלו לבדסמ גוברת ועולה מיום ליום.
וגם שלי.
אין לי אלא להודות להוא, שהפגיש אותי עם העולם הנפלא הזה, וגרם לי לגלות רבדים חדשים של תשוקה ושל רגשות. אני נזכרת, ונוס על הבמה, עם תהום חשופת החזה, קשורה, מרוטה, מוצלפת.
ואני שם, עם הבחור הונילי, בוהה בהם. לפני הרבה זמן.
והרבה יפים ויפות חלפו מאז, עד שהגיע השולט הגדול מכולם. האמיתי ביותר. הנכון. לי. כנראה.
אתמול עשינו את זה שוב. והפעם, אחרי גמירה מהממת וחזקה, רציתי עוד ועוד. כאב. השפלה.
לא הספיק לי. וזה גירה אותי כל כך. וחשבתי לעצמי, בחיי שאני סוטה. מעולה!
זהו.
היה פה.
חתמתי על שנים עשר צ'קים. עוד שנה בדירה הזאת.
היא לא כל כך רעה, אחרי הכל...
לפני 18 שנים. 5 בנובמבר 2006 בשעה 18:08
