באסה שלא באתי. רציתי לבוא. אבל איכשהו הערב נגמר מוקדם אחרי ארוחת ערב, פיפי ולישון.
הוא, אין לו כוח. רק תנו לו לא לעשות כלום. עכשיו גם אין לו כוח לילדים. כי לעשות ילד זה עבודה קשה. ולא ישנים בלילה בחודשים הראשונים. ואי אפשר לעשות כיף. וגמורים וקרועים מעייפות כל הזמן. ואין סקס. ואין כלום. רק ילד.
ככה הוא רואה את זה. כן, הוא רוצה ילדים. אבל אין לו כוח. אז הוא רוצה עוד להספיק לעשות חיים. ולא תגידו הבנאדם בן עשרים וחמש. הוא באמצע העשור החמישי של החיים. כמה זמן עוד יחכה. רוצה להיות סבא של הילד הזה, או אבא שלו?
קצת מוזר לי, כל הדיבורים האלה. זה דיבורים שכלתניים על דבר שהוא בלתי הגיוני בעליל.
לא עושים ילד כי יש לזה הצדקה. עושים כי בא לנו. כי אנחנו רוצים. כי אנחנו אוהבים. לא לוקחים בחשבון כמה זה קשה. כי אם נתחשב בקושי הכרוך, לא נעשה את זה בחיים.
בקיצור, הדיבורים האלה, לא ממש מדברים אליי.
זה נשמע לי כמו עצלות, שמחזקת את עייפות הרוח והנפש שגם ככה אופפת אותו.
לא מדבר אליי ככה.
ואולי הכי מדבר. אולי היאוש שלו, החוסר חשק שלו, זה בעצם המראה שלי.
ואני חיה באשליות, ומשקרת, והוא פשוט - אומר את האמת.
לפני 18 שנים. 4 בנובמבר 2006 בשעה 11:26
