סוררת, מתמוס- מוסרת- מסורה. מאומנת.
היא נכנסה לחדר בצעדים שקטים, לא מהוססים – יותר - מחושבים.
היה בה שקט של מי שלמדה לשרוד, לא של מי שמרגישה בטוחה.
היא לא דיברה הרבה בהתחלה. אמרה שהיא "רוצה לנסות להשתחרר מהפחד...להרפות"
אבל העיניים שלה ביקשו משהו אחר: הן בקשו שתהא נוכחת ,שיראו אותה. באמת.
אשה חזקה. רגילה לצייתנות מהכפופים לה. נבהלת משהו מהשדים שעולים בה לפעמים..
דיברנו. לא על גבולות – על קצב. לא על סשן – על כוונה.
רק אחר כך עברנו, מה טריגר ומה פנטזיה.
היא לא באה להישבר – היא באה להיבנות מחדש. להשקיט רעש בתדר ניסתר.
וזה שינה את הכול..
רציתי שהיא תרגיש מוחזקת, לא כלואה.
כל תנועה שלי נבחנה בשתיקה שלה – רק דרך הנשימה.
מגע ראשון בגב, בקצה הצוואר, מגלב עור . לא מכה – נגיעה שיש בה כוונה.
נקשרת , מתקשרת את עצמה חוברת בוחרת..לא בורחת יותר . מעצמה. מהעוצמה.
איבחות ההצלפה הגיעו לאט. הקצב היה שלה – ואני תרגמתי אותו לשפה של סמלים וסימנים
פער הגילים והנסיון, מכילים את חיצי ההתנגדות הלא נישלטת, והמגוננת...על הסדר הרגיל.
מעברים איטיים, חמים.מתרבדים בבניה מדייקת
לא עיניין במיוחד האדום ירוק כחול ירוק המסתמן – עניין אותי איפה היא נושמת.
והיא נושמת עמוק יותר, שוקעת פנימה. העיניים שלה עצומות, הראש נוטה הצידה.
אני מגביר קצת, היא נדרכת, ואז נרגעת. בודק שוב. מוודא שהיא מחוברת -איתה ושאני שם איתה. היא איתי.
אני נצמד אליה, לוחש לה באוזן – "שחררי. מחזיק אותך".
היא גונחת קלות, כמעט שקט. אני דוחף אותה בעדינות אל הקיר, מרגיש את החום של הגוף שלה נמס אל תוך שלי.
היא חשופה, מכוסה רק ברצועות ובעור שלה, אני מפשק ומותח מקבע את הדרך. משרטט את המסגרת .
היא נוזלת, רועדת, נושכת שפתיים. אני נוגע – באצבע אחת, בתנועה סיבובית איטית, עמוקה, בולשת.
הופך את ה"כן" המתגעש ל"כאן" מרגש. משחרר.
אני חודר אליה, ממלא את התודעה ומפנה לה מקום, לעצמה. וכשמרגיש שהיא פעורה דיה,. לאט. מחליק פנימה כמו סכין חמה בחמאה היא רועדת.ניתכת.
מרגיש את ההתכווצות סביבה, איך היא נאחזת בי מבפנים.
אני לא חומל, אבל גם לא טורף. אני מודע– כל תנועה, כל חדירה. עמוק, עד הקצה, מחזיק אותה חשופה מתמסרת, מתמלאת. מדי פעם אני עוצר. נותן לה לרעוד סביבי, לשחרר
ואז מגיעה הנקודה.
הרעד. הנשימה השבורה. הרגע שבו כל מה שהיא החזיקה – נשמט.
והיא נותנת לה ליפול. לא צועקת. לא מתחננת. פשוט… נמסה.
אני לא צריך יותר. שם עוצר. מחבק אותה מאחור, בלי מילה. היא בוכה. נינוחה.
אני פורם את הקשרים לאט. כל קשר נפתח כמו תפר ישן.
אני עוטף אותה בשמיכה רכה, מוריד אותה לרצפה באיטיות.
מים. מגבת לחה. מגע עדין בראש.
היא נצמדת אליי, נשענת, לא מדברת. לא צריכה.מיותר.
כל כולי שם. נושם איתה, מחזיק את מה שנחשף.
בודק דופק, חום גוף, נשימה. גם את הנפש.
האם היא איתי? האם חזרה לעצמה?
האם אני מצליח להחזיר לה קרקע, אחרי שהיא עפה גבוה כל כך?
אנחנו שוכבים ככה ללא מגבלה בלי זמן. בלי דרישה.
היא נרדמת עליי לרגע. זה סימן טוב. הגוף סומך.
כשהיא מתעוררת – אני עדיין שם. היא מרימה מבט, לראשונה מחייכת. חיוך עייף, אבל חדש\,מלא.
שליטה היא לא כמה חזק תכאב – אלא כמה עמוק תדע להחזיק.
וההחזקה האמיתית מתחילה אחרי שהכאב נגמר.