מילה זה לא הקצה של הזין

כמו מגדל של אור מעבר לערפילים

היא צצה מיוסרת , דאובה ויורה חיצים

אבל החיצים לא נורו אליי כמטרה

הם נורו על ידה כדי להפחית מגודל המשא

ובערוב יום כשהוקל וכלתה מכסת החיצים

או אז נחשפה בעוצמת מיתריה הכמוסים

מתמסרת מוחלטת עתירת עומק ורבדים

שהוצפנו היטב ברבות כאב  לילות וימים

חוט שידרה מטיטניום ומגדל שלם של אור

ניסדקת במעט לאפשר לאור שגם יחדור

היא לא נישלטת באופן סביל

היא מתמסרת מבלי להגביל

ו 2 עיניה הדומעות בראש המגדל – כמו זרקור

רגישה וכולה יושרה ומעצימה עם ליבה הטהור

אספתי אותך בשעת לילה ..פנינו לסוויטה המפוארת שאנחנו כ"כ אוהבים ומכירים..לא רחוק.

במהלך השיחה  שקלחה לפתע פתאום , מצאת לנכון להגיד ..בטח כולן מרגישות מיוחדות לידך ...בטח כולן חושבות שהן נסיכות...

איזה כולן שאלתי.. הרי יש אותך וזה מעל ומעבר עם השיגונות והמורכבויות המתוסבכות שלך

לא, יש עוד וכולן מיוחדות התחצפת...

סתומה שאת אמרתי.. שינוי בתוכניות...

השעון במכונית הראה 23:47 כשעברנו את השלט המוזנח על צידו  "כביש ללא מוצא  - אין כניסה ".את  ישבת במושב הנוסע , ידיך שלובות בחוזקה על ברכיך, מותחת את החצאית הקצרה ככל שיכלת להסתיר את ערוותך הלחה , העירומה שמתחתיה .מבטך המפוחד  קבוע בחלון האפל. השתקפותך התערבבה עם הצללים שמחוץ לרכב.  

"את עדיין יכולה לבקש לעצור," אמרתי, אצבעי מתעכבת על כפתור נעילת הדלתות.  

אני צריכה את זה אמרת..ורעמת שיערך הגולש מסגירה את הסער והפחד שבתוכך

המבנה הנטוש ניצב כמו שלד בטון, חלונותיו השבורים בולעים את אור הירח. עצרתי את הרכב במרחק מה, כיביתי את המנוע. הדממה ששקעה אחרי הייתה כמעט בלתי נסבלת.  

-        לוודא שהפנמת היטב – "חוקים?" שאלתי.  

"אין מילת בטחון, יש רק אותך" מלמלת, עיניך נוצצות בחושך. "לא לעצור עד שאתה אומר שזה מספיק."  

הורדתי את החלון. ריח של אדמה לחה ועובש חדר פנימה. איפשהו במבנה, מתכת חורקת ברוח.  

היד שלי אחזה בעורפך כשהלכנו בשביל המוביל לכניסה האחורית.את רעדת, מועדת על האבנים מובלת בכח מתון לתוך המבנה. הדלת נפתחה באנקה

 העמדתי אותך במרכז הקומה העירומה

"תתפשטי," פקדתי.  

בגדיך נשרו כמו עור נחש. באור הפנס, ועורך נצנץ לאור הפנס מהזיעה שכיסתה אותו מפחד ממתין לבאות.. הכוס נירטב.. הלב דפק..העור הצתמרר והמבוכה פשטה בך..מרגיעה כמו גם מרטיבה ומעוררת..הפחד נכח..הכאב המתין..וכוך רטט מייחל.

.  

"על הברכיים. ידיים מאחורי הגב."  

החבל גלש על המרפקים  כמו נחש. כשהקשרתי את הקשר הסופי, את הפסקת לנשום..ידעת שהרגע קרוב.  

"יפה," מלמלתי לך באוזן. יפה מאד יפה שלי שאת . "עכשיו נראה אם את באמת תלמידה טובה."  

השוט פגע בעור עם קול שריקה מדויק. פס אדום הופיע על הגב כמו שורה שנכתבה בדיו.  

   ואת צרחת את נשמתך החוצה מתוך כאב "אחת," ספרתי.  

תוך כדי שאת נאחזת בחוזקה בחבל שעל ידייך.  

"למה את נענשת?"  

"כי... כי דיברתי בטעות כי אמרתי משהוא שלא היייתי  אמורה להגיד וקולך הרפה נאנק באי וודאות .  

השוט  ירד שוב.  

"שתיים."  

הפעם כל הגוף נרעד כולו. טיפת זיעה התגלגלה בין השכמות במורד הגב

הכאב צרב בכל הגוף הפחד וחוסר השליטה הכריעו והרגשת אותך נוזלת..מהעיניים..מהפה ומהכוס החם.  

"ומה למדת?"  

ש... שאני שלך- לחשת בהיסוס חסר וודאות וכוס רטוב ופטמות זקורות..רועדת .  

הצלפה שלישית גרמה לך להשמיע קול קטן, מעוכב, כאוב ומיוסר ..של הפנמה .  

"טוב," הפסקתי. "עכשיו החלק האמיתי."  

העברתי את כפות הידיים על  הגב המזיע המקומר ..המסומן והלוהט. "את כל כך יפה ככה," לחשתי. "מפורקת. רק שלי."  

הרמתי אותך בזרועותיי  והשכבתי על השולחן העץ החלוד. המגבות שהבאתי קודם היו פרוסות על השולחן ..מחכות לעטוף את גופך הרטוב והכואב .  

"עיניים למעלה."  

המברג הארור החל את מסעו לאורך גופך המושלם . המתכת הקרה גרמה לבשר להצטמרר.  

"מה את?"  

רכושך,"אמרת... הזונה שלך החור שלך ..רק שלך..

"נכון."  

הלהבה מהמצית ליטפה את המברג. ואת עוקבת  אחרי התנועה בעיניים מורחבות.  

"ואת יודעת מה קורה לרכוש שלא מתנהג כראוי?"  

כשהמתכת החמה צרבה בעור, את נענית  פרצת בבכי שקט. לא כאב - ההפחדה עשתה את העבודה.  

"זה מה שקורה כשאת לא צייתנית. הסברתי בקול מדוד ושקט "כשאת טועה למקומך...

היד שלי התעכבה על המותניים . "וזה מה שקורה כשאת מנסה להתחכם מולי."  

המצבטים  ננעצו בעדינות בעור ..ואת מייבבת אבל לא מעיזה לזוז  רק מייחלת..להיות ראויה...  

"טוב מאוד," אישרתי. "עכשיו החלק שבו את מתנצלת."  

### פרק חמישי: הכפרה  

מושך את החבל הצמוד לקולר שעל צווארך כדי להצמיד אותך לקיר. עמדנו עכשיו מול מראה גדולה, שבורה בשוליה.  

"תסתכלי," פקדתי.  

בשתקפות נראתה דמותך  המעורטלת, מנוקדת בסימנים אדומים, שיער דבוק ללחיים רטובות.  

"זאת את?"  

"כן," , בכית..ייבבת בלחש .  

"מי את?"  

"ילדה רעה שצריכה עונש."  

"ומה את מבקשת?"  

"סליחה," יבבת בקול משתנק  "אני כל כך מצטערת. אני אשתדל יותר. אני אשתפר."  

הורדתי אותך בעדינות אל הרצפה. הידיים שלך רעדו עכשיו כשהתרתי את הקשרים.  

כל הכבוד לחשתי לך ברוך באוזנך...כל הכבוד..את הכי שיש..

חיבקתי בחום..וחדרתי לתוך תוכך כשאת כואבת ובוכה ומלאת הכרת תודה על הכאב על הפחד על הריגוש

על זה שאת שלי

ואני מזיין אותך בקצב מתמהר והשדיים המושלמים שלך מתנפנפים לצדדים

הכוס הצר שלך כואב את החדירה

ואת מרטיבה ומתמוגגת מחוסר השליטה

טובה שלי. אור שאת

אלופה שאת. אלופה שלי.

השמש נדחקה בעיקשות כמו  נשפכת בגוון של דבש דרך החלון הגדול של בית הקפה . קרן לייזר חודרת, חותכת את האוויר הדחוס בין השולחנות. הוא קרא את הספר הפתוח לפניו ואולם העיניים החודרות שלו שזפו כמו במלי משים את הנכנסים והיוצאים בהמולת שגרת עוד יום מהביל. לפתע, כמו קפא מבטו כשהבחין בה נשענת על הבר וממתינה לתורה להזמין את מבוקשה

המילים נעלמו האור האפיל ההמולה שככה ורק היא הייתה שם במבט מצועף ושפתיים חשוקות.

גופה הארוך והחטוב עטוף בתוך מלבושים סתורים ושחורים שסיפרו סיפור אחר. סיפור של ייחוד מחד מול רצון להיטמע כמו להעלם מאידך. לבוש שלחש שפה אחרת מסתורית וברורה גם יחד

עור חשוף במקומות מפתיעים, צמידים מעור מגולגל סביב פרק ידה, ושרשרת  קולר עור דק    שמעולם לא היה רק פריט אסתטי צמודה לצווארה הלבן

 אצבעותיה עטויות הטבעות הגסות תופפו בחוסר ש/קט בעת שהמתינה ורגלה חטובת הקרסול המדוגם היטלטלה בחוסר נחת מצד לצד.היא עמדה שם בחוסר נינוחות מופגן מסיטואציה של ההמתנה שנכפתה עליה כמעט מוותרת על הכל והולכת...

והמבט – המבט הטרוד מצועף בעצבות וייאוש מבולבל שדומה כי כבר ניבט בעיניה מזה זמן רב .

את יודעת מה את רוצה ? שאל בקולו איטי ועמוק תוך שהוא פולש במבטו החודר אל תוך עומקם של אישוניה המתרחבים בפליאה

הוא הביט בה בשקט, מאפשר לה לקרוא את המשמעות הכפולה שבשאלתו , בתוך עיניו, לאפשר לה את הספק שבכוונת שאלתו  את התשוקה האפלה שמעולם היא לא העזה לבטא בכל רם..

היא הרימה  את הסנטר שלה במבט שואל, מזהה את הסימנים המוכרים בה של געש מטלטל ועצב מתסכל של פחד וכאב של כמיהה להעז ועונה בקול שקט ומהוסס.. "לא"

והוא חייך כחתול שלכד את העכבר ועוד בכד שמנת..." בואי" אמר ולא יסף ואחז קלות במפרקה כשהוא מוליך אותה בעדינות נחרצת החוצה אל הסמטאות נצרות שהחלק זה , העתיק, של העיר.

לבסוף נעצר , בפינת חצר פנימית  אפילה ונסתרת , שם האור היחיד היה נופל דרך תריסים סגורים למחצה וסדקים בקיר הישן ומחוספס. הוא ריתק את ידיה מאחורי גבה והתמיד אותה בפניה לקיר הטחוב .." עכשיו תגידי מה את רוצה!", הקול שלו נוזף בה בעדינות, את הכאב שמתערבב בהנאה עד שאי אפשר להפריד ביניהם. הוא ידע  איך הנשימות שלו נשמעות כשהוא לוקחת שליטה—קצובות, מדויקות, ואז היא החלה להגיד , בהתחלה לאט ובהיסוס מחושב  לא לפחד, שלא יכאב ,להיות משוחררת ואז בפרץ מילים ודמעות רק נאנקה וגנחה. אני רוצה אותי. חופשיה מנטל כאב נפשי המתענה ומחשבותיי האפלות הכל כך חסרות כל כך הרבה.

הוא סובב אותה במהירות אליו כשידיה מאחורי גבה ושערה סתור והניף אל על את ידו במהירות

ואז, כמו במשחק אכזר, קול נפץ זכוכית נשברת השיב אותו נוכחה אל בית הקפה כשהוא מתעשת לצליל  ספל הקפה שנישבר בשולחן שלידו

והיא ? היא כבר מזמן שילמה ויצאה ...לא ערה ולא מודעת כלל לתפקידה המנצח בדמיונו המתחסר מהיעלמותה מזה זמן...בלי לומר מילה.

מבוא: חירות, שעבוד והסכמה

פסח הוא חג החירות, המסמל את יציאת בני ישראל מעבדות מצרים לחירות פיזית ורוחנית. ולכאורה לא קשור בכלל ל -BDSM, העוסק בדינמיקות של שליטה וכניעה במסגרת יחסים מיניים או חברתיים. אולם, כאשר בוחנים את הרעיונות המרכזיים בשני התחומים – חירות, גבולות, כאב ככלי טרנספורמטיבי, וההבדל בין שעבוד כפוי לשעבוד מרצון – מתגלה הקשר . תרתי משמע

1. מעבדות לחירות: השעבוד שבחירה החופשית

פסח: יציאה משעבוד כפוי

סיפור יציאת מצרים מתאר עם המשועבד לעבודה פיזית ונפשית תחת שלטון פרעה. החירות המושגת בסוף התהליך אינה רק פיזית, אלא גם נפשית ורוחנית – מעבר ממצב של דיכוי למצב של עצמאות ובחירה.

BDSM: שעבוד בהסכמה

בעולם ה-BDSM, המונח "עבדות" (slavery) או "שעבוד" (submission) אינו מבטא כפייה, אלא בחירה מודעת של הפרט להיכנס לדינמיקה של שליטה וכניעה. בניגוד לעבדות המצרית, כאן השעבוד הוא חוזה חברתי או אישי, המבוסס על הסכמה, תקשורת ורצון חופשי.

הנקודה המשותפת: חירות דרך ויתור על שליטה

בשני המקרים, החירות אינה בהכרח היעדר מגבלות, אלא היכולת לבחור את המגבלות. ביציאת מצרים, בני ישראל מקבלים את התורה – מערכת חוקים המחליפה את עול פרעה בעול מצוות. ב-BDSM, הכניעה היא בחירה המאפשרת שחרור מעכבות ומגבלות חברתיות.

2. גבולות וטאבו: החמץ והמותר

פסח: האיסור על חמץ

בפסח, החמץ אסור באכילה, במגע ובבעלות. האיסור מסמל את הסרת הגאווה, ה"התנפחות" הרוחנית, והחזרה לפשטות ולענווה. המצה, כסמל לענווה וצניעות, מייצגת את הטוהר שבחיים ללא יוהרה.

BDSM: גבולות וכללים מוגדרים

בעולם ה-BDSM, קיימים כללים נוקשים לגבי מה מותר ומה אסור. ה-"Hard Limits" (גבולות בלתי-ניתנים לערעור) דומים לאיסורי חמץ – הם לא ניתנים לפשרה. ה-"Soft Limits" (גבולות גמישים) מזכירים יותר את דיני הקטניות, המותרים בחלק מהמסורות.

הנקודה המשותפת: משמעות הגבולות

בשני המקרים, הגבולות אינם רק איסורים, אלא כלים ליצירת משמעות. האיסור על חמץ מחדד את ההבחנה בין חומר לרוח. ב-BDSM, הגבולות יוצרים מרחב בטוח לחקירת תשוקות וכאב.

3. כאב ככלי לגאולה: מכות מצרים וכאב ב-BDSM

פסח: מכות מצרים כטיהור

עשר המכות אינן רק עונש, אלא תהליך של טיהור והכנה. הכאב שחוו המצרים (ובאופן שונה  גם בני ישראל) היה חלק מתהליך הגאולה.

BDSM: כאב ככלי טרנספורמטיבי

ב-BDSM, כאב יכול להיות כלי לשחרור נפשי, הגברת תחושת נוכחות, או אפילו התעלות רוחנית. הסבל אינו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להשגת תחושת חירות פנימית.

הנקודה המשותפת: כאב כמטהר

בשני המקרים, הכאב אינו סתמי – הוא משרת מטרה. במצרים, הוא הכין את העם לחירות. ב-BDSM, הוא מאפשר שחרור מפחדים ומעכבות.

4. טקסים וסדר: מההגדה לסשן

פסח: סדר ליל הסדר

ההגדה היא טקסט מובנה סוג של פרוטוקול עם כללים נוקשים: סדר הברכות, אכילת המצה והמרור, וקריאת ההגדה לפי מסורת.

BDSM: פרוטוקול וטקסים

גם ב-BDSM יש חשיבות לפרוטוקולים: Safe Words, משא ומתן מוקדם, וכללי בטיחות. הטקסיות יוצרת מסגרת המאפשרת חוויה אינטנסיבית ובטוחה.

הנקודה המשותפת: מבנה כמאפשר חירות

הסדר אינו סותר את החירות – הוא מאפשר אותה. בליל הסדר, המבנה מקל על העברת המסר. ב-BDSM, הפרוטוקול מאפשר שחרור מבוקר.

5. גאולה אישית וקולקטיבית

פסח: גאולת העם

יציאת מצרים היא סיפור קולקטיבי, אך גם אישי – כל אחד מבני ישראל חווה את הגאולה בדרכו.

BDSM: הגאולה הפרטית

ב-BDSM, השחרור הוא אינדיבידואלי – שחרור מפחדים, מתבניות חברתיות, או ממחסומים נפשיים.

הנקודה המשותפת: חירות כהליך מתמשך

בשני המקרים, הגאולה אינה נקודה סופית, אלא תהליך. ביהדות, יציאת מצרים היא רק ההתחלה. ב-BDSM, כל סשן הוא שלב במסע.

קריעת ים סוף ו-Aftercare: המסע מטראומה לריפוי

מבוא: רגע השיא שאחרי השחרור

קריעת ים סוף היא אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בסיפור יציאת מצרים – רגע של ניסים, פחד, והתעלות. אך מה קורה אחרי שהמים נבקעו? אחרי שבני ישראל חוצים בחירוף נפש, והמצרים טובעים בים? הסיפור המקראי מדלג כמעט מייד אל שירת הים, אך הפרשנים היהודיים מציינים את הצורך בריפוי רגשי ופיזי לאחר הטראומה.

קריעת ים סוף: הטראומה שאחרי הניצחון

למרות הניצחון המוחץ, בני ישראל חווים הלם. המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל) מתאר כיצד הם רצו לאסוף את שלל המצרים הטבועים – עד שהוכרחו להבין שצריך לעצור, לנשום, ולהתעסק בריפוי הנפשי.

Aftercare ב-BDSM: החזרה לבטיחות פיזית ורגשית

גם כאן, אחרי סשן אינטנסיבי (הכולל כאב, כניעה, או עוררות קיצונית), הגוף והנפש נמצאים במצב של "התרסקות" ביוכימית (דופק מואץ, אדרנלין גבוה). ה-Aftercare נועד למנוע "תחושת נפילה" קשה – באמצעות חיבוק, שתייה, או שיחה מרגיעה.

הנקודה המשותפת: המתח דורש פירוק מבוקר

בשני המקרים, דווקא אחרי רגע השיא מגיעה הסכנה האמיתית: התעלמות מהצרכים הרגשיים עלולה להוביל לטראומה מתמשכת.

2. "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אָחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף": תפקיד הקהילה בריפוי

שירת הים: ריפוי דרך ריקוד ושיתוף

מִרְיָם מובילה את הנשים בתופים ובריקודים – לא רק כחגיגה, אלא כטקס ריפוי קולקטיבי. הפרשנים מציינים שהנשים הכינו תופים עוד במצרים, כי ידעו שיהיה צורך בכלי נגינה לאחר השחרור.

Aftercare קהילתי ב-BDSM

בסצנת ה-BDSM, Aftercare אינו תמיד אינטימי – לפעמים הוא קורה בקבוצה (למשל ב-"Dungeon" אחרי אירוע). המשתתפים עוטפים אחד את השני בשמיכות, משתפים בחוויות, או סתם יושבים בשקט יחד.

הנקודה המשותפת: ריפוי דורש עדות משותפת

בשני המקרים, הטראומה או האינטנסיביות דורשות הכרה חברתית. ללא טקס מעבר (ריקוד, שיחה, מגע), החוויה עלולה להפוך למנותקת.

ים סוף: מפאניקה לאחריות

בני ישראל בתחילה צועקים אל ה' בפחד ("הַמִּבְלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?"). אחרי ה-Aftercare (השירה, האיסוף הרגשי), הם נעשים מוכנים לצעוד הלאה – אל מתן תורה והקמת חברה חדשה.

Aftercare כ-"Debriefing"

כאשר יש דברור מסכם אחרי הסשן , דברור נקי ואותנטי בפרט מהותי כחלק ממערכת יחסיםובלתה, יקשה מאד להפךוךאת התהליך למפתח ומעצים או אז , חלק מה-Aftercare כולל סיכום מילולי של הסשן: מה עבד, מה לא, ואיך מרגישים עכשיו. זה הופך את החוויה מפסיבית ("נסחפתי") לאקטיבית ("בחרתי בזה, ואני לומד/ת ממנה").

הנקודה המשותפת: הפיכת הכאוס לכלי צמיחה

בשני הסיפורים, ה-Aftercare הוא לא רק ניחומים – אלא שלב בהפיכת הטראומה או האינטנסיביות לקרקע לצמיחה.

הים זה המפחיד וסוער בו עלולים לטבוע, נבקע – אבל הריפוי מתחיל כשהמים נסגרים

קריעת ים סוף ו-Aftercare מלמדים אותנו שלחירות אמיתית יש מחיר נפשי. בין אם זה עם שלם שזה עתה ברח מעבדות, או אדם הבוחר להיכנס למרחב של כאב והנאה – השחרור האמיתי מגיע רק אחרי שמטפלים בפצעים.

"לא את הנס צריך לספר, אלא את מה שקרה אחריו" (הרבי מלובביץ' על שירת הים."Aftercare הוא לא פינוק – הוא חלק בלתי נפרד מהסשן סיכום: חירות אמיתית היא בחירה בגבולות

הקשר בין פסח ל-BDSM מלמד אותנו שהחירות האמיתית אינה היעדר מגבלות, אלא היכולת להגדיר אותן בעצמנו. בשני העולמות, הכאב, הגבולות והטקסים אינם סותרים את החירות – הם הדרך אליה. הלימידה הניתוח ההרגעה שאחרי הם הגאולה והשיעור לקחת הלאה אל המדרגה הבאה בהתפתחות וההעצמה. בחופש.

**חג חירות שמח – בין אם אתם חוגגים עם מצה, או עם משהו קצת יותר… מגביל.

הוא  יושב בקצה שולחן המהגוני  הארוך, אצבע טופחת מלטפת  את תיקיית העור המחוספס שלפניו. מסביבו רחשו קולות – המנכ"ל בחן גרפים, סגניתו רשמה הערות בדפדפת, איש הכספים לחשש בטלפון. האוויר היה דחוס ממזגן שאינו מקרר דיו  וניחוח קפה תפל.

חדר הישיבות הענק נראה כמו כלוב תצוגה . קירות זכוכית שקופים. האנשים בחליפות כהות מצעד איוולת של עודף בטחון עצמי לכאורי ואגו מנופח כבלון מגונן. מסכות כה שונות וכ"כ דומות על פני הנוכחים.

המנכ"ל הצביע על גרף המכירות. המספרים החלו לזוז, מתערבלים למילה אחת: "עכשיו."

הוא קם. כיסאו הפך לכיסא מעץ עם משענות מרופדות. השולחן – לשולחן אבן קריר. כל הנוכחים קפאו בתנוחות מוגזמות, כמו במשחק כסאות מוזיקליים.

ואז, היא נכנסה דרך הקיר.

לא אשה בשר ודם – אלא דמות עשויה מנייר,ומבד  כמו בובת טלאים תרה אחר מזור מחובר,מאחד. קווי המתאר שלה היו רוטטים, כאילו מצוירים בעט רועד.

"הם לא רואים אותי," אמרה בלי קול. "רק אתה רואה. רק אתה מחליט."

הוא הושיט יד – ונייר העור שלה התקמט תחת אצבעותיו כמו דף במכונת כתיבה

המנכ"ל מסדיר את קשר עניבתו כמו חבל דק מונח על צווארו ועדיין מלהג נתונים מספרים ואמרות קלישאתיות שקרא המנכ"ל בספר רדוד על "מנהיגות ב5  דקות" והוא, בדעתו שלו  עולה ספר אחר "מוקף באידיוטים.." משום מה .

 הנתונים רצים, המצגת מתקדמת, השאלות הלא חשובות נשאלות והתשובות המתחנחנות והלא נכנות נשלפות מן המוכן.

הוא לבש ארשת פנים קשובה ונוכחת ואולם תודעתו נהתה למחוזות אחרים. טהורים,רהוטים בהרבה..

היא כתבה לו אתמול בלילה: "אני רוצה שתשחרר אותי מכל זה. מהפחד.  המילים האלה הפכו לקצב קבוע בראשו, כמו מטרונום. הוא לא ידע איך היא נראית  זה גם פתאום לא היה ממש חשוב  הוא רק הנציח את  המילים שלה, את הכנות הבוטחת שהשתקפה בכל הודעת טקסט. הם דיברו על גבולות, על כמיהה לאובדן שליטה מבוקר. לא על סקס – לפחות לא במילים מפורשות. על ויתור

בחדר הישיבות, קולו של איש השיווק נמוג להברה אחידה.

הוא דמיין אותה יושבת במקומו של המנכ"ל , על השולחן, רגליה פשוקות כמעה ידיה קשורות בחבל דק מאחורי הגב, עיניה עצומות. לא בפחד. בהקלה. והאו, לוחש לה באוזן מילים ששמר . ששמר רק עבורה – שהיו ממיסות את המתח בין כתפיה. איך היה מציב את כף ידו על עורפה, לא כדי להכביד – אלא כדי להזכיר לה שהיא לא לבד.

הוא משפשף את עיניו – ולפתע כל הנוכחים בישיבה נעלמו. במקומם ישבו בובות חרסינה לבנות עם פרצופים מטושטשים. רק המנכ"ל כמו פיל בחנות חרסינה נשאר, אבל פיו נפער כמו בובה, וקול נשי בקע מתוכו:
"תגיד לי שאני שלך." וקולה המיס בו חומות כמו מזכיר לו שהוא סוג של חנות חרסינה  - בתוך פיל.

הוא הרים יד – וגילה שהיא אוחזת חבל עשוי ממילים. אותו חבל שהחליף איתה בהודעות, מילה אחר מילה, לילה אחר לילה.

"חושבים שצריך להוריד את התקציב לשיווק דיגיטלי?" התערב המנכ"ל.  .

"סליחה?"

..אמרתי שצריך לחתוך בהוצאות," גיחך ...

הווריד בצווארו החנוט של המנכ"ל רעד. הוא שתק.

הוא לא נגע בה בחוזק  אלא בכח מתון  בדיוק רב,נגעה  כמו מתכנת המזין  קוד. ידו האחת מונחת על עצם הבריח שלה – לא לוחצת, רק מזכירה לה את נוכחותו. השנייה משוטטת לאורך זרועה, עוצרת בכל פעם שהיא נושמת נשימה עמוקה מדי.

קירות הזכוכית הגנו על החדר מהעיר המהבילה מטה ומשאון האנדרלמוסיה במציאות שבחוץ.

הוא הצמיד אותה אל קיר הזכוכית פניה נוכח המציאות שבחוץ. רגליה מתפשקות ורטיבותה מתעצמת ופושה בה. באיבחה חדה הוא בתוכה  נעתרת להתמסרות שמפעפעת בה איך בכל חור חודר סוג של אור המפזר את האפלה. קיר הזכוכית החמים כמו סופח אותה לתוכו והיא עפה אל על. משתחררת מכבליה המתרופפים.

אז מה אתה מציע?" שאלה סגנית המנכ"ל בחדות.

 והוא, ידע שזה הנכון. הלהמתין המאפשר הזה...שאם יביא, יביא את כל כולה "להמתין," אמר.

היא דיברה על תקופה מורכבת .על התכנסות ומחשבות על ביטחון והא התמלא מהריגוש שבסיכוי שהיא תענה על מאוויו המאובקים משהו מהמתנה ניבחרת.

הוא הרים את עיניו אל התקרה. דמיין אותה שם למעלה, צונחת אל תוך החדר כמו פנטזיה אסורה, נוחתת על שולחן הישיבות המבריק. כולם ממשיכים לדבר, לא רואים כלום. רק הוא יודע שהיא שלו

. לא בגוף – ברוח. בשליטה שהיא נותנת לו לקחת.

היא מעולם לא שלחה תמונה, אבל פעם תיארה את עצמה כך:
"דמיין אשה שכל צלקותיה נמצאות בפנים. דמיין ידיים שלא יודעות אם לפתוח או לסגור. דמיין מישהי ששוכחת לנשום כשהיא מרגישה יותר מדי."

בחדר הישיבות, הידיים האלה מופיעות כצלליות על הקיר, מתפתלות סביב צלליתו שלו. איש הכספים לידו משתעל – והצלליות נעלמות.

הד הסטירה שצרבה בה אך שניה קודם, עדיין מהדהד במוחו

"אז מה דעתך?" דפק המנכ"ל באגרופו על השולחן.

"אני בעד," מלמל.

הזיכרון צף כמו כתם שמן על מים:
לילה. מסך המחשב שלו מפיק אור כחלחל. ההודעה ממנה:
"אני אוהבת את הרעש שעקבות נעליים משמיעות במסדרון ריק."
הוא ענה: "את מתכוונת לצליל של בריחה או של ציפייה?"
דקת שקט. ואז: "אתה כבר יודע."

עכשיו, בישיבה, לחש המזגן הפך לקולה: "תראה לי שאתה זוכר."

כשכולם יצאו, הוא נשאר לשבת, אצבעותיו מתעקלות סביב כוס המים הריקה.

השולחן היה עדיין חם ממגע ידיהם של האנשים שהתעסקו במספרים. הוא הניח עליו את כף ידו הפתוחה.

הוא הביט מטה. בתיקיית העץ שלו, בין הדוחות, מצא פתק קטן:
"אבוא הערב, ב-22:00, שהדלת תהיה פתוחה.."

.

והמציאות האכזרית בבדידותה, שורטת כנייר זכוכית על עור חשוף, פוגגה את המילים..

החדר היה חשוך, רק אור קלוש של פנס רחוב חודר דרך התריסים, מצייר פסים דקים על הקיר.

האוויר היה סמיך, רווי מתח, כל נשימה שלה נשמעה כמו הדהוד במרחב הצר.

הוא עמד מאחוריה, קולו נמוך ומדוד, מילים שנאמרו בביטחון של מי שיודע בדיוק איזה חבל למשוך.

"את פוחדת," הוא לחש, לא שאלה אלא הצהרה. והיא—היא רעדה, אבל לא מרצון לברוח. אדרבא, הרעד הזה הצית משהו עמוק בתוכה, זרם של אדרנלין ששטף את כל הגוף והשאיר אותו ערני, חי, כל כך חי .הכי חי מעולם...

הוא הוביל אותה צעד אחר צעד אל תוך הפחדים הכי אפלים שלה. לא באלימות, לא בכוח—אלא בשליטה מדויקת, כזו שידעה לחדור מבעד לכל המסכות שהלבישה על נפשה. הוא דרש ממנה להודות בפחדים, להוציא אותם לאור, להפוך אותם לחלק מהמשחק.

"תגידי לי," הוא דחק, "מה מכניע אותך?" והיא, בקול שבור אך נלהב, תיארה את החרדות שהדירו שינה מעיניה: הנטישה, הכישלון, האיבוד שליטה. כל מילה הרגישה כמו חפירה פנימה, כמו חשיפת לב חיה. והוא הקשיב, ואז—לקח את כל זה והפך אותו לכלי בידיו.

"עכשיו," הוא אמר, "את הולכת להתעמת עם זה. לא לברוח. להיכנע. ולאפשר" והיא צעדה קדימה, אל תוך הסערה שהוא יצר עבורה, כפותה לא בכבלים פיזיים אלא באשליה שהוא טווה סביבה. כל פחד הפך למכשול שהיא הייתה חייבת לעבור, והיא ידעה שאם תעז לבקש הפסקה, הוא ייתן לה—אבל זה היה הדבר האחרון שרצתה. כי איזה קסם היה בזה, איזה עונג אסור ומתוק, להימסר כך לידיים שידעו בדיוק איך לשבור אותה בלי להרוס.

הפחדים שלה הפכו למבוך, והוא—המגדלור המאפשר  שלה—הוביל אותה בדרכים מתפתלות, מערער את הקרקע תחת רגליה רק כדי לתפוס אותה ברגע הנכון.

כל נפילה הרגישה כמו תבוסה, אבל גם כמו ניצחון, כי היא הסכימה לזה. כל כך התאוותה לדיוק הזה. היא בחרה לצלוח את התהום, והוא היה הגשר והמפלצת גם יחד. וכשהדמעות זרמו על לחייה, כשהגוף כולו התכווץ באימה, היא הרגישה יותר מאי פעם את העוצמה של להיות שלמה , שייכת. לא לו—לא במובן הפשוט—אל לרגע הזה, למציאות שבה הפחד לא היה אויב אלא כלי, משהו שהופקע משירות החרדה ונכבש לטובת העונג.

ובסוף, כשהיא שכבה מרוקנת אך שלווה, הוא ליטף את שערה ולחש, "ראי איזה אומץ יש בך." והיא הבינה שזו הייתה המטרה כל הזמן: לא להעניש, לא להשפיל, אלא לאפשר לה לראות את עצמה דרך העיניים שלו—אמיצה, חזקה, מתגברת. כי מה הוא פחד אם לא אנרגיה שמחכה להיות מכוונת? ומה היא כניעה אם לא הצורה הכי טהורה של חירות?

היא חייכה, עייפה אך מרוצה. הוא נתן לה את המתנה הכי גדולה: את עצמה, אבל גרסה שהיא מעולם לא העזה להיות. והפחד? הפחד עדיין היה שם. אבל עכשיו, הוא היה שלהם.

סוררת, מתמוס- מוסרת- מסורה. מאומנת.

היא נכנסה לחדר בצעדים שקטים, לא מהוססים – יותר - מחושבים.
היה בה שקט של מי שלמדה לשרוד, לא של מי שמרגישה בטוחה.
היא לא דיברה הרבה בהתחלה. אמרה שהיא "רוצה לנסות להשתחרר מהפחד...להרפות"
אבל העיניים שלה ביקשו משהו אחר: הן בקשו שתהא נוכחת ,שיראו אותה. באמת.

אשה חזקה. רגילה לצייתנות מהכפופים לה. נבהלת משהו מהשדים שעולים בה לפעמים..

דיברנו. לא על גבולות – על קצב. לא על סשן – על כוונה.
רק אחר כך עברנו, מה טריגר ומה פנטזיה.
היא לא באה להישבר – היא באה להיבנות מחדש. להשקיט רעש בתדר ניסתר.
וזה שינה את הכול..

רציתי שהיא תרגיש מוחזקת, לא כלואה.
כל תנועה שלי נבחנה בשתיקה שלה – רק דרך הנשימה.
מגע ראשון בגב, בקצה הצוואר, מגלב  עור . לא מכה – נגיעה שיש בה כוונה.

נקשרת , מתקשרת את עצמה חוברת בוחרת..לא בורחת יותר . מעצמה. מהעוצמה.

איבחות ההצלפה הגיעו לאט. הקצב היה שלה – ואני תרגמתי אותו  לשפה של סמלים וסימנים

פער הגילים והנסיון, מכילים את חיצי ההתנגדות הלא נישלטת,   והמגוננת...על הסדר הרגיל.

מעברים איטיים, חמים.מתרבדים בבניה מדייקת
לא עיניין במיוחד האדום  ירוק כחול ירוק המסתמן – עניין אותי איפה היא נושמת.
והיא נושמת עמוק יותר, שוקעת פנימה. העיניים שלה עצומות, הראש נוטה הצידה.
אני מגביר קצת, היא נדרכת, ואז נרגעת. בודק שוב. מוודא שהיא מחוברת -איתה ושאני שם איתה. היא איתי.

אני נצמד אליה, לוחש לה באוזן – "שחררי. מחזיק אותך".
היא גונחת קלות, כמעט שקט. אני דוחף אותה בעדינות אל הקיר, מרגיש את החום של הגוף שלה נמס אל תוך שלי.
היא חשופה, מכוסה רק ברצועות ובעור שלה, אני מפשק ומותח מקבע את הדרך. משרטט את המסגרת .

היא נוזלת, רועדת, נושכת שפתיים. אני נוגע – באצבע אחת, בתנועה סיבובית איטית, עמוקה, בולשת.
הופך את ה"כן" המתגעש ל"כאן" מרגש. משחרר.
אני חודר אליה, ממלא את התודעה ומפנה לה מקום, לעצמה. וכשמרגיש שהיא פעורה דיה,. לאט. מחליק פנימה כמו סכין חמה בחמאה היא רועדת.ניתכת.
מרגיש את ההתכווצות סביבה, איך היא נאחזת בי מבפנים.

אני לא חומל, אבל גם לא טורף. אני מודע– כל תנועה, כל חדירה. עמוק, עד הקצה, מחזיק אותה חשופה  מתמסרת, מתמלאת. מדי פעם אני עוצר. נותן לה לרעוד סביבי, לשחרר

ואז מגיעה הנקודה.
הרעד. הנשימה השבורה. הרגע שבו כל מה שהיא החזיקה – נשמט.
והיא נותנת  לה ליפול. לא צועקת. לא מתחננת. פשוט… נמסה.
אני לא צריך יותר.  שם עוצר. מחבק אותה מאחור, בלי מילה. היא בוכה. נינוחה.

אני פורם את הקשרים לאט. כל קשר נפתח כמו תפר ישן.
אני עוטף אותה בשמיכה רכה, מוריד אותה לרצפה באיטיות.
מים. מגבת לחה. מגע עדין בראש.
היא נצמדת אליי, נשענת, לא מדברת. לא צריכה.מיותר.

כל כולי שם. נושם איתה, מחזיק את מה שנחשף.
בודק דופק, חום גוף, נשימה. גם את הנפש.
האם היא איתי? האם חזרה לעצמה?
האם אני מצליח להחזיר לה קרקע, אחרי שהיא עפה גבוה כל כך?

אנחנו שוכבים ככה ללא מגבלה  בלי זמן. בלי דרישה.
היא נרדמת עליי לרגע. זה סימן טוב. הגוף סומך.

כשהיא מתעוררת – אני עדיין שם. היא מרימה מבט, לראשונה מחייכת. חיוך עייף, אבל חדש\,מלא.

שליטה היא לא כמה חזק תכאב – אלא כמה עמוק תדע להחזיק.
וההחזקה האמיתית מתחילה אחרי שהכאב נגמר.