הוא יושב בקצה שולחן המהגוני הארוך, אצבע טופחת מלטפת את תיקיית העור המחוספס שלפניו. מסביבו רחשו קולות – המנכ"ל בחן גרפים, סגניתו רשמה הערות בדפדפת, איש הכספים לחשש בטלפון. האוויר היה דחוס ממזגן שאינו מקרר דיו וניחוח קפה תפל.
חדר הישיבות הענק נראה כמו כלוב תצוגה . קירות זכוכית שקופים. האנשים בחליפות כהות מצעד איוולת של עודף בטחון עצמי לכאורי ואגו מנופח כבלון מגונן. מסכות כה שונות וכ"כ דומות על פני הנוכחים.
המנכ"ל הצביע על גרף המכירות. המספרים החלו לזוז, מתערבלים למילה אחת: "עכשיו."
הוא קם. כיסאו הפך לכיסא מעץ עם משענות מרופדות. השולחן – לשולחן אבן קריר. כל הנוכחים קפאו בתנוחות מוגזמות, כמו במשחק כסאות מוזיקליים.
ואז, היא נכנסה דרך הקיר.
לא אשה בשר ודם – אלא דמות עשויה מנייר,ומבד כמו בובת טלאים תרה אחר מזור מחובר,מאחד. קווי המתאר שלה היו רוטטים, כאילו מצוירים בעט רועד.
"הם לא רואים אותי," אמרה בלי קול. "רק אתה רואה. רק אתה מחליט."
הוא הושיט יד – ונייר העור שלה התקמט תחת אצבעותיו כמו דף במכונת כתיבה
המנכ"ל מסדיר את קשר עניבתו כמו חבל דק מונח על צווארו ועדיין מלהג נתונים מספרים ואמרות קלישאתיות שקרא המנכ"ל בספר רדוד על "מנהיגות ב5 דקות" והוא, בדעתו שלו עולה ספר אחר "מוקף באידיוטים.." משום מה .
הנתונים רצים, המצגת מתקדמת, השאלות הלא חשובות נשאלות והתשובות המתחנחנות והלא נכנות נשלפות מן המוכן.
הוא לבש ארשת פנים קשובה ונוכחת ואולם תודעתו נהתה למחוזות אחרים. טהורים,רהוטים בהרבה..
היא כתבה לו אתמול בלילה: "אני רוצה שתשחרר אותי מכל זה. מהפחד. המילים האלה הפכו לקצב קבוע בראשו, כמו מטרונום. הוא לא ידע איך היא נראית זה גם פתאום לא היה ממש חשוב הוא רק הנציח את המילים שלה, את הכנות הבוטחת שהשתקפה בכל הודעת טקסט. הם דיברו על גבולות, על כמיהה לאובדן שליטה מבוקר. לא על סקס – לפחות לא במילים מפורשות. על ויתור
בחדר הישיבות, קולו של איש השיווק נמוג להברה אחידה.
הוא דמיין אותה יושבת במקומו של המנכ"ל , על השולחן, רגליה פשוקות כמעה ידיה קשורות בחבל דק מאחורי הגב, עיניה עצומות. לא בפחד. בהקלה. והאו, לוחש לה באוזן מילים ששמר . ששמר רק עבורה – שהיו ממיסות את המתח בין כתפיה. איך היה מציב את כף ידו על עורפה, לא כדי להכביד – אלא כדי להזכיר לה שהיא לא לבד.
הוא משפשף את עיניו – ולפתע כל הנוכחים בישיבה נעלמו. במקומם ישבו בובות חרסינה לבנות עם פרצופים מטושטשים. רק המנכ"ל כמו פיל בחנות חרסינה נשאר, אבל פיו נפער כמו בובה, וקול נשי בקע מתוכו:
"תגיד לי שאני שלך." וקולה המיס בו חומות כמו מזכיר לו שהוא סוג של חנות חרסינה - בתוך פיל.
הוא הרים יד – וגילה שהיא אוחזת חבל עשוי ממילים. אותו חבל שהחליף איתה בהודעות, מילה אחר מילה, לילה אחר לילה.
"חושבים שצריך להוריד את התקציב לשיווק דיגיטלי?" התערב המנכ"ל. .
"סליחה?"
..אמרתי שצריך לחתוך בהוצאות," גיחך ...
הווריד בצווארו החנוט של המנכ"ל רעד. הוא שתק.
הוא לא נגע בה בחוזק אלא בכח מתון בדיוק רב,נגעה כמו מתכנת המזין קוד. ידו האחת מונחת על עצם הבריח שלה – לא לוחצת, רק מזכירה לה את נוכחותו. השנייה משוטטת לאורך זרועה, עוצרת בכל פעם שהיא נושמת נשימה עמוקה מדי.
קירות הזכוכית הגנו על החדר מהעיר המהבילה מטה ומשאון האנדרלמוסיה במציאות שבחוץ.
הוא הצמיד אותה אל קיר הזכוכית פניה נוכח המציאות שבחוץ. רגליה מתפשקות ורטיבותה מתעצמת ופושה בה. באיבחה חדה הוא בתוכה נעתרת להתמסרות שמפעפעת בה איך בכל חור חודר סוג של אור המפזר את האפלה. קיר הזכוכית החמים כמו סופח אותה לתוכו והיא עפה אל על. משתחררת מכבליה המתרופפים.
אז מה אתה מציע?" שאלה סגנית המנכ"ל בחדות.
והוא, ידע שזה הנכון. הלהמתין המאפשר הזה...שאם יביא, יביא את כל כולה "להמתין," אמר.
היא דיברה על תקופה מורכבת .על התכנסות ומחשבות על ביטחון והא התמלא מהריגוש שבסיכוי שהיא תענה על מאוויו המאובקים משהו מהמתנה ניבחרת.
הוא הרים את עיניו אל התקרה. דמיין אותה שם למעלה, צונחת אל תוך החדר כמו פנטזיה אסורה, נוחתת על שולחן הישיבות המבריק. כולם ממשיכים לדבר, לא רואים כלום. רק הוא יודע שהיא שלו
. לא בגוף – ברוח. בשליטה שהיא נותנת לו לקחת.
היא מעולם לא שלחה תמונה, אבל פעם תיארה את עצמה כך:
"דמיין אשה שכל צלקותיה נמצאות בפנים. דמיין ידיים שלא יודעות אם לפתוח או לסגור. דמיין מישהי ששוכחת לנשום כשהיא מרגישה יותר מדי."
בחדר הישיבות, הידיים האלה מופיעות כצלליות על הקיר, מתפתלות סביב צלליתו שלו. איש הכספים לידו משתעל – והצלליות נעלמות.
הד הסטירה שצרבה בה אך שניה קודם, עדיין מהדהד במוחו
"אז מה דעתך?" דפק המנכ"ל באגרופו על השולחן.
"אני בעד," מלמל.
הזיכרון צף כמו כתם שמן על מים:
לילה. מסך המחשב שלו מפיק אור כחלחל. ההודעה ממנה:
"אני אוהבת את הרעש שעקבות נעליים משמיעות במסדרון ריק."
הוא ענה: "את מתכוונת לצליל של בריחה או של ציפייה?"
דקת שקט. ואז: "אתה כבר יודע."
עכשיו, בישיבה, לחש המזגן הפך לקולה: "תראה לי שאתה זוכר."
כשכולם יצאו, הוא נשאר לשבת, אצבעותיו מתעקלות סביב כוס המים הריקה.
השולחן היה עדיין חם ממגע ידיהם של האנשים שהתעסקו במספרים. הוא הניח עליו את כף ידו הפתוחה.
הוא הביט מטה. בתיקיית העץ שלו, בין הדוחות, מצא פתק קטן:
"אבוא הערב, ב-22:00, שהדלת תהיה פתוחה.."
.
והמציאות האכזרית בבדידותה, שורטת כנייר זכוכית על עור חשוף, פוגגה את המילים..