אני. בגיל 17.
פקחתי את העיניים, קמתי לעוד בוקר משעמם, אוף. מה קורה עם החיים שלי?
"גומי!" צועקת אמא מהמטבח. קוראים לי דניאל אבל כולם קוראים לי גומי, חוץ מאבא שלי.
"כן אמא?" אני מסתכל על הקרס הקטנה והמכוערת שלי.
"אוכל!" היא צועקת בשנית ושוב אני חושב על בצק מאפינס בננות וצ'וקלד צ'יפס שהכנתי אתמול להיום בבוקר.
"אני בא" קם, מוריד חולצה, תחתונים ומכנסיים שם בסל הכביסה ומסתכל על הארון שלי בוחר בוקסרים חולצה ומכנס ויורד במורד המדרגות אל קומת הבסיס ואל המטבח, רואה את שולחן העץ ערוך ועליו קערה עם המאפינס וקנקן קפה. "היא שמה יותר מדי מן הבצק בתבניות" אני חושב לעצמי ומחייך לבוקר טוב לאמא, אחותי הגדולה נועה ולחתולה שלי דאימנד, אבא של קיבל מבט של "אתה עדיין פה, הא?".
אוכלים. שותים. מהנהנים. הא דא וכ'ו.
"התקשרו מהמסעדה, קיבלו אותך" אומר אבא כדרך אגב.
"מה? באמת?" גל הלם תפס לי את הפרצוף.
אמא מחייכת בגאווה, נועה לוחשת לי באוזנת "אמרתי לך?" ודאימנד קופצת עלי.
שעות בין הערביים. אני לבוש בבגדי עבודה. מתחיל יום ראשון בתור עוזר טבח.
אני מתחיל לעבוד, הכל בא לי טיבעי, אני כל כך אוהב לבשל, נכון אני לא עושה הרבה חוץ מלנקות מאכלי ים, לקצוץ פטרוזיליה, לחתוך תפוחי אדמה לג'וליאן ולחלק מנות בשר, אבל עדיין, אני חושב שאני טוב בזה ואני אוהב את זה מה עוד יורם שמנמן כמוני יכול לבקש?
כן אני יורם שמנמן, את הבגרויות שלי סיימתי כבר בסוף דצמבר, הכל היה קל מידי, אוכל ולימודים אלה הדברים היחידים שטוב לי בהם.
סיימתי את המשמרת ולמרות שהשף נראה עצבני ומתוסכל ממני והסתכל עלי בעין עקומה כבדרך קבע, המנהל נראה כל כך מרוצה- העיניים שלו זרחו!
"אה אדוני, אפשר לדבר איתך?" שאלתי בשקט מנקה את ידי במגבת אחרי סגירת המטבח ולמרות שהוא באמת נראה זורח אני עדיין קצת דואג שזה במקרה וכבר מת להעיף אותי.
"אורן, לא אדוני וכן, דניאל, אתה יכול לדבר איתי" הוא חייך.
הסתכלתי אליו והייתי חייב להסתכל למעלה, אורן הוא מטר שמונים ואני רק מטר שישים ושבע. הוא נראה קצת מאיים בתנוחה הזו, אבל הפרצוף שלו נראה שמח וחיובי.
"איך הייתי היום?" שאלתי בשקט.
"מה אתה חושב?" שאל משועשע.
"אמממ בסדר, אני חושב, יש מקום לשיפור".
"היית מעולה" טפח ל על השכם והלך לדבר על הברמנית שחיכתה וחייכה אלי.
אנחה של רגיעה יציאה מפי. "יש לי עבודה, יהיה לי כסף!" חשבתי בראש אבל תוך שלוש שניות נזכרתי שגם אין לי יותר מדי מה לעשות איתו חוץ מלקנות עוד דיסקים.
הגעתי הבייתה, עייף, שמח וטוב לבב, התקלחתי ונרדמתי מקשיב לשרה מק'לקכן...
ביום המחרת לאחר העבודה נפגשתי עם אריק, החבר הכי טוב שלי, למדנו ביחד מהיסודי.
ישבנו בפיצריה, הוא דיבר בטלפון עם ה"ניידת" שלו, כך אני קורא להן, ניידות, הולכות ובאות בקצב מטורף, כלומר- מי שהוא מזיין באופן קבוע עכשיו.
הוא מנתק. " 'סתכל על זאת גומי, כוסית או לא כוסית?" הוא שואל כשנפתחות לו העיניים על מישהי שיושבת שני שולחונות לידנו.
"כן אריק, היא חמודה" המבט יורד לדיאט קולה שמונחת על השולחן, נמאס לי כבר לשמוע על כוסיות וסקסיות והייתי-עושה-לה-טובות למיניהן.
"ואיזה מבט היא תוקעת בך גומי, 'סתכל על הרגליים האלו, 'סתכל על החזה, היא בטח דאבל די!" אני חושב שלאריק יש הרעלת טסטוסטרון.
אני מעיף מבט וההיא כן מסתכלת אליי, אני מחזיר את מבטי ואומר: "היא סי ותפסיק זה מעצבן ושובניסטי!" אני תוקע בו מבט.
"דפוק, כולה איזה ילדה! מה הקטע שלך גומי, הא? למה אני לא רואה אצלך זיון או משהו?".
"כי אין לי עכשיו וזהו" אני אומר בחוסר מעש.
לפתע הבחורה מתקרבת ומניחה פתק ורוד ועליו כתוב גלית ואת מספר הטלפון הנייד שלה., "תתקשר אלי" היא אומרת ונעלמת.
"גומי! יא רב שגל! יפה לך!" אריק צועק בקול.
מבטי ההמום המשך במשך 5 שניות בדיוק ואז התעוררתי.
"מה? אה כן... זאת אומרת לא... הכוונתי ש... אתה מבין" הסמקתי וחיוך נבוך נסך על פרצופי.
"כן, אני מבין" הוא גיחך, המניאק.
יום אחרי התקשרתי לגלית והסבררתי לה על הסיטואציה.
"אתה בטוח? אתה פשוט כזה חמוד" היא ניסתה.
"את מספיק חכמה בשביל לדעת שאני בטוח" חייכתי אליה דרך הטלפון.
"אני עדיין רוצה לפגוש אותך, אני מציעה את עצמי לחברות" היא ציחקקה.
"סבבה, אני מסיים בסביבות ארבע, רוצה לשבת במסעדה שאני עובד בה?".
"איפה אתה עובד?".
"פרדייז" חייכתי מרוצה מעצמי, אני עובד במסעדה על רמה, וווווווופיייי!
"לא נכון".
"כן נכון".
"לא נכון"
"כן נכון".
"תתחתן איתי?".
"קפה זה בסדר?" מובך לחלוטין, לחלוטין.
"אני אתפשר, ארבע איט איז".
"ביי חמודה".
"ביי".
לפני 17 שנים. 6 ביוני 2006 בשעה 22:55
