השעה ארבע הגיעה, ואני שעדיין לא מבין איך בדיוק הזמנתי בחורה לשבת ולדבר איתי, כי חברים אין לי ,חוץ מאריק כמובן, מזיע כמו מטורף.
"גומי?" שמעתי קול מאחורי, "איך היא הספיקה להיכנס בלי ששמתי לב אליה?!" המחשבה חלפה בראשי.
"אמממ כן?" מתחיל לקבל צבע של תות, אימאל'ה!
"זאת אני, גלית! הבחורה המעפנה התחילה איתך וקיבלה 'לא' צורב" אמרה מחוייכת תוך כדי ישיבה והדלקת מרלבורו לייט ארוך.
"אני מצטער, באמת שאני מצטער" חזרתי לגוון הטיבעי והלבנבן שהורישו לי הוריי האירופאים.
"אוף איתך ילד, אני צוחקת, אתה כולה עוד הומו שהתחלתי איתו, אתה יודע כמה כמוך היו לי? אני תמיד נופלת עליכם!" היא קולטת מה היא אמרה כשהיא רואה את הפרצוף שלי- עיניים בולטות, לחיים סמוקות ופה פתוח.
"מה? עוד לא יצאת?" היא לחשה לי, לא מבינה.
רציתי לצרוח לה 'לא' בסגנון אופרה איטלקית שתנפץ את החלונות אבל הסתפקתי בהשפלת מבט ולחישת "לא!" שקט עד לבלתי נשמע.
"ריפיט?" מקרבת עצמה ואוזן שמאל.
"לא!" בקול קצת יותר חזק ומבט מהיר שוב תקוע ברצפה.
"באמת?! שיט! אני מהזה מצטערת, אוף אני תמיד מסבכת אנשים, סליחה!" היא מתחילה לשצוף ולקצוף כמו מכונת הקפה שעל הבר.
"זה בסדר, פשוט, רק אם אתה יכולה, בבקשה, רק להנמיך ווליום" כשאורן מסתכל, הטבח הראשי והברמן כולם מסתכלים עלינו יושבים במבטים משונים.
"כן, סליחה" היא מסתכלת אלי במבט של בקשת מחילה.
"טוב, אז כמה זמן אתה יודע?" היא מדברת-לוחשת.
"הבנתי לראשונה בגיל 16" שוב הסמקתי קלות, מה יש לנו, לייקים עם הסמקה?
"נו אז איך היה?" הא שואלת מצפה לתשובה ארוכה.
"היה מה?" נסיתי להבין אותה, ולא ממש הצלחתי.
"הגבר, הבחור, מבתק הבתולין שלך!" הוא מחייכת.
"א.. א...אני... אמממ דיי אמממ... אפשר לא לדבר על זה?" מחליף לגוון סגלגל אדמדם.
"נו בחייך! אם הווא היה עד כדי כך טוב אני רוצה לשמוע, ואם הוא היה עד כדי כך רע אני רוצה למצוא אותו!" היא מדליקה לה עוד סיגריה.
"לא זה לא זה, אני פשוט לא אוהב לדבר על הנושא הזה" אמרתי מוציא מהכיס שלי את הLM לייט שלי, אריק הכריח אותי להתחיל, עזבו.
"מה? מי שלא אוהב לדבר על הנושא הזה בתחום הגילאים שלנו הוא או בארון או בתולה זקנה ו..." היא התנערה וקלטה והפה שלה נפתח.
הראש של היה תקוע במאפרה ואני משחק עם הסיגריה כמו דביל.
"גומי? אתה רוצה להגיד לי שאתה... שאתה בתול?" את המילה האחרונה היא לחשה, אלוהים איך זה קורה לי?!
"גלית? בואי נפסיק לדבר על הנושא הזה?" אנחנו מכירים חצי שעה, איך אני נפתח אליה ככה? מה קורה פה?
"טוב טוב, בסדר, ואו בתול בגיל 17 מי היה מאמין שיש עוד דבר כזה אצל גברים בימינו" היא מהרהרת לעצמה, מסתכלת על שיפוע דלת הכניסה.
"טוב ספר לי עוד עלייך..." היא אומרת והשיחה ממשיכה להתגלגל לכיוונים שונים ומשונים, גילינו שיש לנו אותו טעם במוזיקה "הסאונדטראק של הרקולס של דיסני היה מדהים!" , ששנינו מעדיפים חתולים על כלבים, "אני כלבה בכל מקרה למה אני צריכה עוד אחת בבית שלי?"
בסופה של השיחה שארכה שעות כל כך התלהבתי שהזמנתי אותה לראות את buffy the musical אצלי בבית מחר בערב.
"אני לא יכולה, אני צריכה לעבוד" ומבטה היה כשל שנאה וסבל.
"זה בסדר אפשר ביום אחר" אמרתי מודאג מפרצופה.
"לא! איזה חמודי!" חייכה "זה העבודה" ורפצופה חזרה להיות קודר.
"מה איתה?" שאלתי לא מבין.
"אני מתה להתפטר אבל לא יכולה כי אני צריכה את הכסף, הבעלים מניאק, המנהלת שונאת אותי ונמאס לי גומי! פשוט נמאס!" אמרה מכבה את הסיגריה החמישית לשיחה זו.
"תעבדי פה" אמרתי לה בפשטות.
"מה?" שאלה לא מבינה.
"את יודעת למלצר?".
"ברור, אני גם טובה בזה! זיכרון מעולה ומוח מתמטי" אמרה מחוייכת.
"מחפשית מלצרית ויש לך ניסיון כבר של שנתיים ואפילו עבדת באולם ארועים! נכון שהוא היה בשורש, אבל עדיין" הסתכלתי מחוייך על מבטה המופתע .
"אתה רוצה להגיד לי, ל-י, גלית שמעוני הצעירה שאתה יכול לסדר לי עבודה פה?! במסעדה-בר הכי נחשבת בכל מחוזות ירושלים?" הסיגריה נפלה לה מהיד, "היא כזאת דרמה קווין לפעמים" חשבתי.
"אני יכול לנסות".
"תתחתן איתי, תעשה לי ילדה עם צמות ושמונה עשרה חתולים".
"אני אביא לך סינר אם תתקבלי, דיל?".
"דיל".
עזבתי את השולחן שלנו והלכתי אל אורן, "אורן, נכון שאתה מחפש מלצרית?" שאלתי בשקט.
"כן, גומי אני מחפש ובנתים ממצאתי רק פרחות מפגרות, אני לא יודע מה לעשות, למה?" הוא התעסק ברשימת הזמנות לבר.
"כי אני חושב שאולי מצאתי לך מישהי, היא חברה שלי והיא עובדת כבר שנתיים במלצרות, היא מאוד טובה ומתמודדת עם לחץ ממש טוב ו...".
"עצור! אתה מה? גומי! תודה! אתה מלך!".
מסמיק.
"מתי היא יכולה לבוא שאני אבדוק אותה?".
"היא שם" הצבעתי על גליתי שהסתכלה עלי במבט מעריץ ועל אורן במבט תחינה.
"מה השם שלך?" אורן צעק לגליתי.
"אממ גלית שמעוני, אבל כולם קוראיםלי גליתי" היא קמה והתקרבה אלינו.
"התקבלת לשבוע וחצי ניסיון, אם תתאימי את נשארת" הוא חייך מרוצה.
היא עטפה את ידיה מאחורי גבי ונתנה לי נשיקה על העורף "תודה גומי, באמת תודה, אתה חבר אמיתי".
הנשיקה הרעידה לי את כל הגוף, אני נורא רגיש באזור הצוואר.
"בשמחה יקירתי, רק לא לנשק אותי שם, בסדר?" הסתובבתי אליה עם עינים קצת דומעות.
"בסדר מתוקי, מה קרה?" שאלה לא מבינה כשראתה את עיניי.
"קראת לי חבר ו.. ו.. אני.. לא משנה" ניקיתי את הדמעות שלי.
היא פשוט חיבקה אותי ועירסלה אותי בזרועותיה.
התחושה שהעבירה בי גליתי הדהימה אותי, כל כך הרבה אהבה וחום פעם ראשונה שאני מתחיל להרגיש מה זה אהבה חסר תנאים, של רצון משותף להיות ביחד ולהנות.
הרגשתי כל כך מוגן.
"גם אני אוהבת אותך" היא חייכה, "בוא הולכים להגיד למנהלת הכלבתית שלי שאני מתפטרת! ושהיא יכולה לקפוץ לי הזונה הבולעת!"
לפני 17 שנים. 7 ביוני 2006 בשעה 12:03