פעם ראשונה שלי בסטודיו. החדר חשוך וכמה שניות עוברות עד שנפשי שוקטת ועיני מתרגלות וסוקרות את הציוד הרב. שלל סדים, אחד מעץ, פתח לראש ולידיים וכל מיני כורסאות ומכשירים שהם ספק עבור חולים וספק עבור דמיון חולני. ומיטה, סדין אדום ועל המיטה אפיריון שלשלאות, חוליות כבדות מברזל, משקשקות כמו בפנטזיות אפילות במיוחד.
וואו....לונה פארק... אני מפחדת, כמו לפני רכבת הרים, החרטה בה נתקפים במהלך הטיפוס האיטי בעליה למתקן מעלה... וואי... וואי.. למה עשיתי לעצמי את זה ? למה אני כזאת מפגרת ומסכנת את עצמי, ואני בכלל לא נהנית מכאב... חלחלה!
בקושי נושמת והידיים והברכיים שלי דביקות מזיעה וכריעה על כרית ויניל אדומה, עם מבט מושפל מטה, מנסה לגנוב הצצה בשפע המראות, להבין איפה הוא ואיזה מכשירים הוא שולף מהתיק. ואז הצלפה ומצח צמוד לרצפה (לא נקי שם, צריך מלכה עם עבד ניקיון מקצועי).
עלי למיטה, שכבי על הגב, הוא עובר מכל צדדי ועונד לי אצדעות, קולרי עור רחבים לכל יד ורגל, התנועות שלו מדוייקות ועדינות, הקולרים יפים בעיני כתכשיטים. הוא עובר סביבי שוב ונותן ווי מתכת בכל עדי, ידי וזרועותי נמתחות לצדדים ומעלה, והנה אני פרוסה בפני אדוני והוא עושה בי כרצונו.
כאשר עבר מיד ליד ומרגל לרגל, היתה זו לי הזדמנות לסקור אותו, ואני כחתולה המתבוננת בשמנת.
הוא גבר מושך, יש בו משהו ג'יימס בונדי, אירופאי, נינוח ומלא ביטחון עצמי. אני רוצה להעביר אצבעותי על צווארו, זרועותיו, גופו
ועל עצמי אני מתפלאה, איך החליפה התשוקה את האימה ואיך כפות ידי שהיו קמוצות חזק, לאורך שנים, נפתחו כאן, במקום הזה, לקטיפה ולטיפה.
