בקרוב ממש אני משלימה חמש שנות שירות בשירותו של אדוני, שנים בשומות ונהדרות של מסע פיזי ואינטלקטואלי משותף.
מה שהוא נתן לי... איש לא היה יכול להעניק לי
אבל מה שאני מספרת כאן קשור עם מערכת יחסים קצרה שקדמה לנוכחי, והנושא הוא פרידה טובה.
הזווית של האדון הקודם, היתה קשורה חזק עם הרקוויזיטים, הציוד, מה שאני תופסת כתפאורה.
היינו בסטודיו/אים במרכז כמה פעמים... אסופת כלי משחית וכלובים בחדרים אפלים.
שלשלאות כבדות, שוטים דקים,
דרס קוד מוקפד והעיקר לבחון את הגבול בין כאב לעונג.
ואחרי חודש וקצת... היה סשן שבסיומו העלה אותי מהרצפה לשבת מולו על הספה,
חיבק אותי, ממש הקיף אותי בשתי זרועות ארוכות כדי שאהיה מרותקת,קרובה ומעורסלת.
ואמר כך: נטר... אני עומד לשחרר אותך מהתפקיד של נשלטת שלי, את לא נהנית, למעשה כל אימת שאני מכאיב לך את סובלת.
זה מגיע למצב שאני מניף את השוט, קולט את המבט בעינייך?.. ומתכווץ כי לא נעים לי לעולל לך את זה.
הביט לתוך עיני, דיבר לאט בשקט ובעדינות, לבחון את תגובותי, ולא חדל מהחיבוק.
את מקסימה, אבל את לא מזוכיסטית ואני לגמרי סדיסט.
אני משחרר אותך.
את בסדר? הנהנתי.
אבל אם תהיי במצוקה אי פעם, נפשית, כלכלית... תפני אלי, תמיד אהיה שם עבורך ואעזור לך.
היתי מלאה בהכרת תודה, היה באקט הזה נדיבות ויושרה.
ומה שהבנתי אז, שמה שהוא עבורי תפאורה, יכול להיות מוקד לריגוש והרפתקה לאחר
ושיכולות להיות גם פרידות רכות, דווקא תחת סמכות האדון והמעטפת הבדאסאמית..