שרשרת ארוכה וכבדה מברזל מלופפת סביב צווארי כשהקצה מחובר לתקרה.
קרררררררררררר נורא בהתחלה .
אחרי שהקור עובר מרגישה את המחנק , תחושה נעימה , מפחידה.
הכובד של השרשרת על הכתפיים ועל הצוואר, בשילוב עם ההרגשה שהיא מתהדקת סביב צווארי בכל תזוזה,
יוצר קושי . קושי מלחיץ, קושי מסעיר, קושי שגורם לי להתלונן ולהינות גם יחד. חסרת אונים מולו.
הידיים מורמות , מחוברות ונשענות על סד מתכת שיורד מהתקרה. נשענת עליו.
מאפשר לי לנוע כאילו היתי על נדנדה. אוהבת את הנדנוד הזה שמשולב בו קושי. סוג של ריחוף נעים.
הרגע בו אני מפסיקה להתלונן , אבל ממש מפסיקה, הוא הרגע בו חשה את המגע שלו.
זוכה לחוש בכאב שאדוני מעניק לי.
משחק בי כרצונו. סוחט ממני המון מיצים במשחק שלו.
זה כל כך כואב , זה כל כך נעים, זה כל כך נמוך , זה כל כך שלו, זה כל כך ספייסי !
עד ש...
ואז... זה כל כך כואב, ממש כואב , לא הכאב שאני כל כך עורגת לו.
לפני 15 שנים. 23 בינואר 2009 בשעה 8:07
