לפני 19 שנים. יום חמישי, 12 באפריל 2007 בשעה 14:55
כשבעברי היו כבר מספיק מאורעות ששינו את השקפתי כלפי העולם.
שנה לפני כן עמדתי להתחתן עם איזה "יצור" , חתונת בזק עקב הריון לא רצוי שהמילה "אונס" די
מתאימה לתאר את הסיטואציה שהביאה אותי למצב הזה...
ביטלתי את החתונה כמעט בדקה ה90, ומכיוון שהיה מאוחר מידי להפלה...עשיתי זירוז לידה.
הייתי צל אדם כל התקופה ההיא ...מזל שהתעוררתי לרגע בזמן.
כשבעלי הכיר אותי, לא העליתי בדעתי בכלל שהוא זה שיהיה בעלי...או שאני בכלל אתחתן אי פעם..
הוא לעומת זאת בחר בי ברגע שראה אותי, אפילו חברו הטוב אמר לי בדיעבד... שעוד לפני שבכלל פנה אליי אמר לו "אתה רואה את הקטנה החמודה הזאת?! זאת תהיה אשתי!"
ביום הראשון הוא הכיר לי את החברים הכי טובים שלו,
ביום השני הכיר לי את הוריו...ומשפחתו...
אז כל כך נבהלתי שברחתי לו ביום השלישי ....
למעט העובדה ששכבתי אתו בערב הראשון רק על מנת שייקח וילך...(אם זה מה שהוא רוצה)...ושיעזוב אותי לנפשי...
אבל הוא לא ויתר...ואחרי ארבעה חודשים הוא החליט שנתחתן...אני רק הנהנתי בראש...
לא הייתה הצעת נישואין מהאגדות...אלא פשוט החלטה שלו והסכמה שלי.
אני באותה תקופה ועוד הרבה שנים לאחר מכן...פשוט זרמתי כמעט בלי ההכרה וההבנה של הטרמינאליות שבעניין... בראשי היו ציפוריי חופש מנומנמות...שהתחפשו כנראה לדובים בעת חורף...
אף פעם לא ממש קלטתי את גודל ועומק העניין הזה...
בהשקפת הילדות שלי לגבי נישואין אף פעם לא היה נופך של נופת צופים,
אני כנערה, מעולם לא דמיינתי את עצמי ביום החתונה שלי, או חיה עם גבר אחד כל החיים,
אפילו לא חלמתי על גידול ילדים...לא כל שכן להעיז לחלום על בית משלי?!....
השאיפות המינימליות ביותר שעיצבו את האישיות שלי היו... אהבה ותשוקה...
וכרומנטית חסרת תקנה...הוא כבש אותי כליל בביטחון שהעניק לי ובאהבה שנתן לי..
ובאותה העת אני הסתפקתי בזה...
אבל הזמנים עשו את שלהם... וכאחת שלא ידעה להעניק ולתת מעצמה...או לקבל... באהבה...
(כי לא לימדו אותי בבית מה זה לתת ולקבל) התחלתי להרגיש שהשגרה שוחקת אותי ונוגסת בי בכל פה...
וכאחת שכותבת כל חייה ,כתבתי בזמנו המון שירים , סיפורים ותובנות על בעלי ועל חיי...
הרוב היה עצוב ומדכא ברמות של דיכאון קליני... אפילו עברתי מספר פעמים התמוטטות עצבים עקב כך...ויש עוד...... אבל אסתפק בזה.
באופי ה"דלי" שבי ...אני מורדת, דוגלת בחופש, בועטת במוסכמות וחיה את חיי על פי דרכי...
ואין לי בעיה להפעיל אנשים על מנת שיעשו בשבילי, רק כדי לא לעשות בעצמי (עצלנות נטו)
והוא עקרב סמכותי, שתלטן, מהנדס ומארגן...לא סומך על אף אחד , וקשה לו להאציל סמכויות...לכן גם עושה את הרוב בעצמו.
הניגוד בינינו הוא פשוט תהומי בעצם...אבל הוא תפס אותי בתקופה שבה שטתי בעצלות עם הזרם...
ובהמשך...פשוט המשכתי לשבת בניחותא מסוימת בסירה כשהוא זה שמפעיל את המשוטים...
עד שראיתי שהיעד שאליו הגענו...הוא כלל לא לטעמי.
הקטע הוא שעכשיו בגלל כל מה שקרה לאחרונה...
הבגידה שלי בו, החשיפה של כל העניין...והעובדה ששוב הוא לא וויתר עליי...
גרמה לו ולי להיפתח אחד לשניה כמו שמעולם לא נפתחנו...
אני יודעת שזה ישמע סכריני ודביק...
אבל מכל התקופות בחיים שלי , זאת התקופה הכי טובה של הזוגיות שלנו...
או בעצם...
הזוגיות שמעולם לא הייתה בינינו.