לפני 19 שנים. יום ראשון, 22 באפריל 2007 בשעה 18:35
מאז כל שנה בעלי הולך לאזכרה שלו ביום הזיכרון ובתאריך העברי בו הוא נהרג...
בחור צעיר...וכך הוא נשאר....
כל שנה כל הפלוגה נפגשים אצל אמו ואחיותיו....21 שנה...
חלק התחתנו, הולידו ילדים, החיים של כולם משתנים ורק היא נאלצת להסתפק בזיכרון של חיל בסדיר...ובמחשבה ...לו היה חיי...מה היה קורה בחייו...
רק פעם אחת היא ביקשה לראות את האישה שבעלי אהב ונישא לה ...ואת ילדיו...
רק פעם אחת הלכתי איתו למרות שאינני מכירה אותה...
היא חייכה , חיבקה, אבל ראיתי בתוך ליבה את הכאב...כאב ההחמצה...
בגלל זה זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה...
לא יכולתי לשאת בכאב שלה...
אני אף פעם לא יודעת מה להגיד במקרים כאלה...
אני חושבת שאחרי המלחמה ההיא...שבהתחלה קראו לה בכלל מבצע....
הרבה אנשים התחתנו מוקדם מהצפוי...זה מין מנגנון כזה של השרדות...
יש הטוענים שזו תופעה מוכרת וידועה...
אחרי מלחמות יש מלא חתונות או שנולדים מלא ילדים...
כשהיינו ילדים אמרו לנו שילדינו לא יצטרכו כבר ללכת לצבא...
הבת שלי חיילת...
יהיה תמים לשאול מתי כל זה יגמר...
תמים ולא מציאותי
אבל כאלו הם החלומות...