אין מנעול והשער אינו סגור

משו נחמד לפסח:)

במהלך הרצאה במועדון אומר המרצה: "פר הרבעה מקיים יחסי מין בממוצע 20 פעמים בשבוע".
"כמה? כמה??", נשמע קול נשי מהשורה הראשונה.
"20 פעמים בשבוע", משיב המרצה.
"תוכל בבקשה לחזור על זה שוב, חזק יותר", מבקשת האישה בשורה הראשונה, "עבור בעלי שיושב בשורה האחרונה?"
"תסלח לי", שואל הבעל מהשורה האחרונה, "האם הפר עושה זאת עם אותה הפרה, או עם 20 פרות שונות?"
"כמובן עם 20 פרות שונות", משיב המרצה.
הבעל: "אתה יכול בבקשה לחזור על זה שוב, חזק יותר, עבור אשתי בשורה הראשונה?"...

אתה יודע ,יכול להיות כאן חשוך מאוד.
סיפרו לי שככה זה בשעות האלה, אבל עד שלא ראיתי את זה בעיניים, לא ממש האמנתי. אני עומדת כאן, התצפית הכי גבוהה באזור, כל מרחבי המדבר פרושים לרגליי, ובמקום כל היופי הזה אני לא רואה כלום. אני רואה כלום.

וזה לא שאני עוצמת עיניים, זה לא שאני עיוורת ליופי. אתה בטח זוכר , שאני לא עיוורת ליופי שכזה. אתה זוכר  שאני מסוגלת לראות את היופי של המדבר. לא הרבה אנשים יכולים. יש כאלה שלא מבינים איך מתוך כל החום הצחיח הזה, כל הפשטות המשעממת הזאת וכל השממה הזאת נוצר הנוף הכי יפה בעולם. אבל אני יכולה, באמת, אני יכולה. תמיד הייתי טובה בלראות את היופי שבדברים. עובדה שאתה.
ועכשיו אין כאן כלום. אין פשטות משעממת. אין שממה. אין. ורק אני קצת לוחשת לתוך הכלום, אלוקים... אלוקים, איך אפשר לראות כאן יופי, איך אפשר.

אני חולמת עלייך. אל תצחק , זה באמת.
חלמתי שאני מספרת לך על הכלום הזה שמסביב, ואתה אמרת לי להרים את הראש ולראות שבזמן שמסביב יש כלום אז בשמיים יש אלפי כוכבים. וחשבתי, שבכלל לא קלטת שהכלום הוא לא רק מסביב, אתה מבין, הוא לא מסביב.
[ורק אחר כך הבנתי, שגם הכוכבים, לא מאירים רק בשמיים.]

אני כל כך רוצה לספר לך על כל המדבר הזה. אני חייבת לספר לך איך שהמדבר הזה נותן לי כח, איך שמתוך המדבר הזה אני צומחת, איך מתוכו אני נובעת, איך מתוכו אני חיה, איך מתוכו אני. ממש ככה.
ואני חייבת לספר לך איך הרגשתי שפתאום ראיתי שאין מדבר, שהכול כלום.
אני חייבת לספר לך איך הרגשתי כשראיתי אותו בוכה, בוכה דמעות יבשות על נחלים צמאי מים, שלא ראו דמעה מעולם. ולא האמנתי, לא האמנתי, לא האמנתי שמדבר יכול להיעלם, לא האמנתי שמדבר יכול לבכות, לא חשבתי בכלל שיכול להיות כזה חושך.

אבל ביקשו ממני לא לספר לך את כל זה. לשמור בבטן, לא לספר לאף אחד. אז במקום לספר לך את כל זה, אני פשוט מספרת על כמה שהמדבר חשוך בלילות, ואני מתנהגת כרגיל.
וחולמת. ולוחשת לתוך הכלום. ומתפללת אל הזריחה.

ואלייך.

במרכז בית קטן ששכרתי

חיוך ברחוב חיבק אותי.

ביקשתי הכל בחיי, שילמתי על הכל בנשמתי.

השארתי מקום בלב, לפני שיזדקן.

הערב, יש ריח מלא וזה יפה מאוד.

ויש שתיקה ,כשאין חברה.

אני לא עצובה, אבל חסרה לי הנערה ההיא שאהבת במקרה.

אני לא עצובה ,אבל חסר לי

השקר ,מלא התשוקה שהפך הכל ליפה.

קשה מאוד לאישה להיות לבד.

אני אומרת זאת עכשיו בלי כעס.

כמה כוח יש לי, אני רוצה בן אדם יחד איתי.

הבדידות טומנת  סכנות ופוצעת.

אך יש הלילה ירח מלא, וזה יפה.

הבית שלי שומם, בא לארח לי חברה.

אני לא עצובה אבל חסרה לי הנערה שאהבת במקרה.

למרות  השקרים שהפכו הכל ליפה.

היא ישבה בקצה המדרגות ובחיוך עגמומי  הביטה באנשים הרוקדים
במועדון, בעיקר התמקדה באלו שישבו מסביב לבר ושותים,
ובראשה רצה המנגינה של "המכשפות": 
ריקוד האלים, ישבנים בתולים 
אשכולות ענבים בשיער תלתלים 
מקצבים וצלילים, כוכבים שנופלים 
היא שותה עוד כוס יין הילולים 
יפה, שיכורה, יחידה בעולם 
יש לה נפש מורעלת בתוך גוף מושלם 
צוחקת בקול פעמון שנסדק 
משנים של סיגריות, לילות של מחנק 
בן תמותה לא יבין ריקוד בלי מנוחה 
האלים חוגגים אבל היא בוכה" 
תוהה כמה מהשיר הזה באמת עליה... 
עוצמת את עיניה בשקט כשהשיר מנגן בראשה שוב ושוב... 

אינה מגיפה תריסיה

פעורים היא מותירה

חלונותיה אל נפשה

והוא שפוסח על סעיפיה

עיוור ועילג חורש בה אדמה

יותיר בה באסיף

את לקט שכחתה

לעצמה.

טועים אולי לחשוב

שאת תשוקתי ותאוותי אני פוערת.

הן את נשמתי המפרפרת

ברווחים בין השורות

אני מפקירה חשופה

ועמוקות בי השתיקות

המחפשות רגיעה מסערתן.

השחור אינו מוחלט

או לבן שהוא לגמרי

גם האפור אינו כזה.

ואני צובעת בעצמי

את מרווחי

ההסתכלות שלי.

אל תכיל אותי.

פלח חיצך בי

בכל לבבך בכל

נפשך ובכל

מאודך

מעשי ידיך

לתפארה

 בלכתך בדרך

בשוכבך ובקומך

כאות בחלציך

ואבוא אז אבוא

בשעריך.