תמיד הייתי בטוחה שאני בחורה של קיץ, בחורה של קרני השמש המלטפות.
כל חורף מחדש היה נראה לי כמו נצח, ובסיומו החגיגה האדירה בלהשיל מעליי את השכבות המיותרות.. עוד מעיל ועוד צעיף ועוד ועוד טונות של בד לא הכרחי המונעות מקווי המתאר שלי להתבלט החוצה..
אין כמו קיץ.. כך חשבתי לפחות עד לא מזמן, לשים על עצמי שמלה מתנופנפת, מחשוף עמוק שלא משאיר מקום לדמיון, להרגיש את הרוח חודרת לכל פיסת עור אפשרית בגופי, לכל חריץ , לכל מקום נסתר שלא דמיין לעצמו שרוח יכולה להיות כל כך מצמררת..
יום עם תחתונים .. יום בלי.. אך זה כרוך בסיכון כמובן, של הולדת כתמים קטנטנים, בכל מקום שעליו הכוס שלי יחליט להשען.. אך למי איכפת.. שייתרבו הכתמים העלובים כל עוד הרוח ממזמזת לי את השפתיים הרטובות תמידית שלי.. כמו מלחמה מתמדת הרוח לא מוותרת ומנסה לייבש את הכוס המוצף אך הוא לא מוותר בקלות , ולא נכנע ליובש העלול להתקיף אותו הוא , וכמו ממעין מחסני אספקה נסתרים הוא פולט עוד גל ברטולין עסיסי..
אוחח הקיץ.. אין כמו ללכת על חוף הים , עם בגד ים מינימלי, כשהתחתון חושב שהוא חוטיני בהסוואה ומתעקש להדחק בין פלחי הישבנים, אם הוא רוצה שייטב לו.. אני לא אתחיל להוציא תחתון עקשן ממעמקי התחת לעיניי כולם.. וכך אני ממשיכה להתהלך לי על קו החוף, עם חצי ישבן מחייך לכל המביט מאחור, החזה קופץ עם כל צעד, וכל משב רוח מערבי גורם לפטמות שלי להזדקר..
אין כמו הקיץ.. שבו אפשר להכיר מאסטר חדש.. ובהחלטה ספונטאנית ביותר להעלם אי שם בחורשה לא רחוקה ולקבל את הסשן של החיים.. סשן קייצי, חמים , וחייכני.. כשהאוויר הנעים מרגיע את העור הצורב אחרי אינספור ספאנקים לוהטים.. עם טבע כל כך מפנק ומקבל אותנו לחיקו .. איך אפשר לרצות שהחורף יגיע, וכל מפגש העלול להוביל לסשן בלתי נשכח ומשאיר צלקות מהקור האכזר..
אך זהו.. קיץ זה כבר לא בשבילי כנראה.. גיל המעבר החליט להקדים לו והרעיף עליי גלי חום בשפע.. לא גלים אלא גל אחד שוטף ולא מרפה.. החרמנות 24 שעות אותי היא פוקדת, התעלקה עליי ולא עומדת בקצב מציצת הברטולין שהכוס שלי מייצר..
דיי. . חורף בוא. עטוף אותי בשכבות בידוד מפנקות.. שלא אחשוב על הכוס הזה שיש לו חיים משלו.
שיהיו לי מכשולים להגיע אליו ולהעניק לו את פורקנו, שזאת תהיה טרחה אמיתית לאתר את הדגדגן הנבזי ולהשביע רעבו...
חורף בוא... חורף ... בוא !!!!!!!
לפני 17 שנים. 4 באוגוסט 2007 בשעה 16:10
