אני לא קורא עיתונים.
אקטואליה בד"כ נעה בין הגבול של המשעמם למדכא, אז אני משתדל להימנע. גם ככה זה לא באמת משפיע לי על החיים וגם אם כן מה זה יעזור לי לקרוא על כך?
בכל אופן, באחד המוספים היום הייתה כותרת שמשכה את עיני.
מסתבר שילידי שנת 70-90 הם "נרקסיסטים שמתעסקים בעצמם ומתאכזבים כשלא מצליחים להגשים את חלומם". הם כתבו שהדיכאון המאפיין את הדור הוא זה כשהמציאות מתנגשת בדימוי העצמי הגבוה.
איזה שיט בשקית.
מגיל אפס מנסים לחנך אותי להאמין שאני אפס קטן. הורים, מורים, מפקדים בצבא ובוסים תמיד דאגו להדגיש עד כמה אני עלוב. (חוץ מאלו מכם שקוראים את הבלוג. העובדה שנתתי לכם לבוא לפה אומרת שאתם יוצאים מן הכלל...)
הבעייה שלי שעד לא מזמן האמנתי להם.
רק לאחרונה השתחררתי (סופית, אני מקווה) מהתחושה הזאת.
וראו איזה פלא - אני מרגיש הרבה יותר טוב, בחורות כל הזמן מתחילות איתי, אני מצליח יותר בדברים שאני מנסה לעשות...
שיקפצו לי כולם. אני יורד סופ"ש לאילת. נתראה ביום ראשון.
לפני 18 שנים. 12 ביולי 2006 בשעה 7:43
