תוך כדי לימוד למבחן, אני נתקלת בתרגיל שמזכיר לי את האימרה המפורסמת של ה-מורה למתמטיקה שלי: "אבל למה לנסוע לירושלים דרך חיפה?!" (שזו כמובן אמירה צינית כשגרים באזור השפלה...).
מאוד אהבתי את המורה הזאת. ובאותה נשימה- פחדתי ממנה. מאוד. מתמטיקה הייתה הסיוט שלי בתיכון. 5 יחידות, כשהמורה היא רוסייה, ודוגלת בסגנון הלימוד שהיה שם. טוב, אני לא צריכה להמשיך, נכון? היה נורא, סבלתי מכל שיעור ושיעור, מכל מבחן, מכל השיעורי בית, ומהשיעורים הפרטיים. רציתי לעבור, רציתי לרדת ברמה, אבל נשארתי בזכות אותה מורה. בזכות? מה בזכות? בגלל! היא הכריחה אותי! אחרי כל שיעור היה לנו פק"ל- אני ניגשת אליה ומתחננת לעזוב. ואז היא כזאת תומכת, מחבקת, מלטפת, ואני מסכימה להישאר עוד שיעור, רק עוד שיעור אחד. לפעמים אפילו הכנסתי אקסטרה דרמה לבקשה שלי ובכיתי קצת... לא ממש עוזר, כי עד כמה שקשה לסרב לי כשאני בוכה, הרבה יותר קשה לסרב לעיניים בצבע ים צלול של המורה שלי. "את צריכה להישאר כאן, את אינטליגנטית, ואין שום סיבה שתשבי עם תלמידים ברמה נמוכה יותר". ויש סיבה שאני אמשיך לסבול??? טוב נו, אני לא אענה על זה.
אבל היא לא הייתה רק תומכת. צריך להכיר אותה כדי להבין כמה קשוחה היא הייתה, לא עניין של קשוחה אפילו- פשוט לא היה אדם בבית הספר שהעז להגיד לה לא. מתי הרגשתי את זה? כשהייתי נכשלת במבחן. מתי נכשלתי? תמיד. זה היה הקטע הכי גרוע. מחזירים את המבחנים, אני רואה את הציון, ואני כבר יודעת מתחילת השיעור מה מצפה לי... כל השיעור אני מתפללת שלא יעבור הזמן ולא תגיע אותה שיחת נזיפה מהמורה שלי. אבל היא תמיד הגיעה. והיא ידעה להשפיל... כמו שאף אחד בחיים לא עשה לי. היחידה שבאמת הרכנתי את הראש כשדיברתי איתה.
בסוף הלימודים הלכנו לפאב, ושתינו (יותר נכון אני שתיתי).
אח"כ בחופש, היא הזמינה אותי לישון אצלה. לא, אני לא צוחקת. הלכתי לישון אצל המורה למתמטיקה.
ישבנו כל הלילה בסלון, ערות, מנהלות שיחות נפש וצוחקות. דיברנו על הכל. באמת על הכל (כי אני זוכרת את האדום על הלחיים שלי).כל פעם כשהבעל שלה בא אלינו לסלון בטענה שאנחנו מרעישות, היא ביטלה אותו במהירות והוא חזר לחדר. היה כיף. באמת שהיה כיף.
אוי, כמה שאני הייתי תמימה פעם.
כשאני חושבת על כל זה עכשיו... אני מגלה יותר ויותר דברים שהיום נורא מסתדרים לי בראש, ופעם אפילו לא הייתי מודעת אליהם.
כמה שאני תמימה עכשיו זו רמה אחרת בכלל, לא קרוב אפילו. אני יכולה להרשות לעצמי לצחוק על התמימות הזאת שלי של פעם.
אם זה היה קורה עכשיו...
אם זה היה קורה עכשיו אנחנו לא סתם היינו יושבות בסלון, מדברות וצוחקות. אני מכירה את עצמי ואת יכולת השליטה האפסית שלי... בטוח הייתי מתנפלת עליה.
או לפחות מרימה את התחת ומבקשת ממנה להביא את סרגל העץ הגדול שהיה מונח תמיד על שולחנה...
לפני 12 שנים. 18 ביוני 2011 בשעה 20:35
