ב-18.12.16 היה החיבוק האחרון שלנו.
אני זוכרת את התאריך לא בגלל הדברים הנוספים שקרו באותו יום,
אלא בגלל שבתוך תוכי- ידעתי שזה יהיה החיבוק האחרון.
לכן נאחזתי חזק.
אבל בכלל לא באתי לדבר על חיבוקים,
וגם לא על פעמים אחרונות...
רק רציתי לכתוב "שלנו" עוד פעם אחת.
שק איגרוף
דברים שהרבה יותר נוח להגיד כשאף אחד לא מקשיב.בדרך כלל זה מתוכנן. מאוד ברור לי מתי דברים כאלה הולכים לקרות, כמו שאני אוהבת.
אבל אתמול זה התחיל בגלל פוסט של מישהי על זיון אנאלי בפייסבוק.
אני קוראת את כל התגובות בשרשור (כי חשוב להיות יסודיים...),
מופתעת מכמות החשיפה ומפורטות התיאורים,
וכמו עם כל דבר אחר שקצת מגעיל/מאוד מפחיד אותי - אני מתחילה להרגיש עקצוצים בתוך הגוף.
עקצוצים כאלה, שברור גם לי וגם להם מה הם באים להודיע.
מנסה לראות דרמה צרפתית, ופורשת אחרי רבע שעה. אפילו קומדיה רומנטית לא עזרה.
לא הייתי צריכה את זה... השעה 11 בלילה.
נכנסת לכלוב. וקוראת כל מה שיש לקרוא.
ואז קוראת כמה סיפורי סקס ונילים. בשביל להירגע, כמובן.
(איך נהיה 1 בלילה ?!)
ממש לא רגועה.
החתולות מתחילות להתרוצץ סביבי, ואני תוהה אם הן פשוט כמו חיות בר, מריחות את החרמנות.
באמת שמזמן לא קרה לי דבר כזה.
לא יכולה להירדם. לא יכולה להתרכז בשום דבר אחר. רק נוטפת.
משב רוח קל מעביר גל קריר ונעים דרך התחתונים הלא מאוד יבשים.
מתחילה לראות סרט. לא צרפתי. גם לא קומדיה רומנטית.
סוגרת את הרגליים חזק.
מה שמתדרדר כמובן לעוד סרט.
פותחת את הרגליים. קופצת קלות למגע קפל שמיכה עדין שנגע בדיוק שם.
עוד סרט.
בודקת את מצב הרטיבות. חמור משחשבתי.
עוד סרט, שגם אם היה צריך להיות עליו חידון נושא פרסים לא הייתי מצליחה לזכור מה היה שם.
יד בין הרגליים, היא שומרת עליהן או הן עליה.
סרט קצר.
נשימות עמוקות עם טרוניה בסופן.
סרט, מההמלצות שאחרי הסרט הקודם, אפילו בלי להשקיע בלבחור.
כל כך רוצה להעיר אותך.. אבל יודעת שאתה צריך לקום מוקדם.
סרט ממש קצר.
לא חייבת להעיר, מוכנה רק לזיין.
סרט אחרון, שנצפה במבט מזוגג. ממצמצת. מנערת קצת את הראש. עדיין מעורפל.
מייללת בשקט.
רוצה לצעוק, אבל הכל כל כך שקט ב-4 וחצי בבוקר.
הולכת למיטה עם עט ביד, מתכננת בראש בקפידה את הניסוח של הפתק שאשאיר לך:
"בוקר טוב,
כשאתה קם- תזיין אותי בבקשה.
לפני הכל."
מתעוררת ב- 15:30.
מזמן לא ישנתי כל כך טוב... לא זוכרת שנרדמתי. אפילו לא זוכרת אם כתבתי פתק.
מתמתחת במיטה. הרגליים מחליקות אחת על השניה. זוכרת שאני חרמנית.
אתה מופיע בדלת חדר השינה ואני מתמתחת שוב ומחייכת.
"בוקר טוב"
"ערב טוב" אני עונה לך.
"אחר צהריים טובים", התפשרת.
"אני חרמנית"
"מה את רוצה?"
"שתעשה לי דברים"
"איזה דברים?" מקשה, ומתיישב לידי על המיטה.
"לא יודעת"
"מה שאני רוצה?" ומתחיל ללטף אותי.
"כן"
"את בטוחה?" ונכנס למיטה לידי.
"כן"
"את באמת חרמנית"
מורידה את הראש.
אתה מתחיל ללטף אותי בכל הגוף, בעדינות.
צובט את הפטמות, בעדינות.
וכל מה שאני חושבת עליו זה אם אתה יכול להפסיק בבקשה עם העדינות, ולהתחיל לפרק אותי.
אבל מה שיוצא לי זה רק:
"אני כבר הרבה זמן ככה"
"כן?"
"רציתי גם להשאיר לך פתק, שתדע מה לעשות בבוקר"
"חבל שלא השארת, דווקא היה לי זמן"
"רציתי לכתוב דברים בכלוב"
"אז למה לא כתבת?"
"התביישתי"
"אז לכי לכתוב את הדברים האלה עכשיו" אמרת לי.
"אני כבר לא זוכרת מה רציתי לכתוב"
"אז תכתבי 100 פעמים"אני חרמנית" ", הצעת בנדיבות.
"מה זה? עונש?"
"לא, זו האמת".
מורידה את הראש.
"בואי אלי".
מתקרבת ומחבקת אותך.
אתה מניח אותי עליך, בשכיבה.
וממשיך ללטף אותי. בכל הגוף, חוץ מאיפה שאני באמת צריכה.
נעה באי נוחות וחוזרת לשכב לצידך.
"אז את לא אומרת לי מה את רוצה? טוב"
פותח לי את הרגליים ומתחיל להפליק לי בעדינות על הירכיים.
ואז לא כל כך בעדינות. גם על החזה וגם על הכוס, מה שמזכיר לי שעדיין לא עשיתי פיפי של בוקר...
ואז כבר ממש לא בעדינות, גורם לי להחניק קולות.
"תצעקי, תראי לי מה את מרגישה"
עוצמת עיניים כדי לא לראות את עצמי מתביישת,
ומנסה לא לעצור את עצמי בהפלקות הבאות.
אתה נראה מרוצה, ואז עובר שוב ללטף, אבל מזיז את האצבעות בקטע מוזר...
תוקע אצבע בירך, בצלעות...
אני מתחילה להבין שאתה מנסה לדגדג אותי ועושה הכל בשביל לשמור על פאסון.
זה הולך לי מצויין. באמת. לבערך דקה.
חשבתי שויתרת, אבל אז מצאת נקודה ראשונה שהוציאה ממני צחקוק.
"די, זה ממש סוטה..."
"מה? דיגדוגים?" וממשיך לדגדג אותי.
"כן. ראיתי על זה סרט אתמול"
"נו, ומה היה בסרט?" מתחיל למצוא נקודות טובות, ומוציא ממני כבר צחוק אמיתי.
"הוא דגדג אותה, וזה היה ממש עינוי" אומרת בין הצחקוקים ומתחילה להתפתל.
"למה? תראי איך את נהנית!"
"כן, אבל היא לא יכלה לברוח" מנסה להסביר לך בין גלי צחוק שנהיים יותר ויותר רועמים.
"למה? היא הייתה קשורה?" שואל וכולא לי את שתי הרגליים בין הרגליים שלך, ומשבית לי את הזרועות.
"לא, בבקשה!"
מנסה את הבלתי אפשרי וכושלת. הצחוק הוא כבר התקף צחוק, עמוק ובלתי נשלט.
"די, תפסיק, זה לא מצחיק!!!" נקרעת מצחוק.
מניעה את הגוף שלי מצד לצד בחוזקה כדי להשתחרר.
"את דווקא צוחקת"
בקושי מצליחה לנשום מרוב צחוק, שרירי הסרעפת כבר כואבים,
"בבקשה" אני מתחננת, אחרי כמה דקות של צחוק בלי הפסקה ,
עושה מאמיצים כבירים להוציא משפט מסודר מתוך הצחוק "אני לא יכולה יותר".
מעולם לא תיארתי לעצמי כמה נורא זה יכול להיות, שליטה אפסית לחלוטין, יותר מכל מצב של כאב.
רציתי להרוג אותך, ורציתי גם שלא תפסיק.
זה נמשך עוד זמן שהרגיש כמו נצח, וכנראה היה יותר קרוב לדקה, עד שגם אתה נקרעת מצחוק ממני.
"תספרי עד עשר"
עדיין נרגעת מהצחוק, לא מבינה על מה אתה מדבר.
מרגישה את האצבע שלך על הדגדגן שלי, ואומרת "אחת", עם נשימות כבדות של פוסט צחוק.
אתה מתחיל להזיז את האצבע, ואומר לי "תמשיכי".
"שתיים", אומרת ומרגישה את האצבע שלך נעה מהר יותר.
לאחר כמה שניות אומרת "שלוש", ומבינה מה קורה פה.
"ארבע" מתחילה לאבד את זה ולנסות לברוח, מבינה שאני חייבת להגיע לעשר כמה שיותר מהר.
שומעת את עצמי אומרת את שאר הספרות בין גניחה לגניחה, הרבה יותר לאט משחשבתי שאצליח.
מגיעה לעשר, ואתה לוקח חזרה את האצבע שלך ומכניס אותה לכוס שלי.
"זה מה שרצית כל הזמן הזה, נכון?"
מוציא ממני גניחה עמוקה שלא ברור אם מההפתעה (עדיין לא נרגעתי מהכאב של הדגדוגים)
או מהתנועה הספציפית הזאת שאני מחכה רק לה כבר 20 שעות.
מסובב אותי עם הגב אליך, ותופס לי את השיער חזק אחורה ומקבע לי את הראש.
הפנים שלי מתעוותים עם המשיכה, ואני מחייכת כל כך חזק שאני בטוחה שאתה רואה את החיוך דרך הגב שלי.
היד השניה שלך חוזרת אל תוך הכוס שלי, מאחור, והחיוך שלי שוב נפער לצורה שיותר קל להוציא איתה קולות.
סוף סוף לא היית עדין.
העיניים שלי התחילו להיות לחות.
לחות שהתגברה עם כל פעם שהאצבע נכנסה ויצאה, עם כל חבטה של היד שלך על הכוס שלי.
אתה מפרק אותי כמו שרציתי, ואני מתחילה להרגיש דמעות יורדות על הלחיים שלי.
אני מקווה שלא תפסיק לעולם.
כל הפנים שלי רטובים, וכך גם הכרית מתחת.
אתה ממשיך לדפוק אותי עם היד שלך, וכבר אפשר לשמוע שאני בוכה.
מנסה לעצור את עצמי אבל לא יכולה. מקווה שלא תיבהל... רק שלא תפסיק.
ואתה לא מפסיק, ואני כבר בוכה בקול רם,
על כל השבוע, והחודש, והשנה האחרונה,
וכל פעם שאתה נכנס ויוצא, אני יכולה להוציא עוד משהו עם הבכי.
בוכה על הכמיהה ובוכה על מה שעכשיו,
בוכה רע ובוכה טוב.
אתה מגביר את הקצב עם הבכי שלי,
וכשאתה יוצא ממני- הכל מפסיק. הכל נרגע.
כמה קולות חלושים, ואני שרועה על המיטה נקייה מהכל.
יש לי את המקום הזה שלפעמים אני רוצה להרגיש ממש ממש נמוך.
לא מושפלת.
פשוט נמוך. רצפה. או גבוה. קיר.
פשוט להיות כמעט בלי קיום.
זה קצת קשה להסביר....
זה מצריך אווירה מאוד מיוחדת, וזה תהליך שלוקח זמן.
אבל אז אני שם, בריכוז מושלם.
משתתקת ועוצמת עיניים.
אני שומעת הכל, מודעת להכל, אבל זה פשוט חולף לידי.
ויש כזה שקט... גם אם יש המון רעש. הכל כמו קשור בתוך שקית.
אני מתמזגת עם הכל, חלק מהתפאורה. רק להכיל את כל מה שקורה, בלי שום רצון או מחשבה.
ואין כזה דבר לא נוח, כי אין במצב הזה שום דבר גשמי.
והכאב נהיה עוד משהו עמום שהוא גם חלק מהרקע וגם חלק ממני.
לא צריך לפנות אליי, כי אני לא שם.
ולא צריך לשאול אותי אם אני בסדר, כי איך יכול לקרות משהו
כשאני כלום.
וזה רגע כל כך מזוקק, כי זה הרגע היחיד שאני יכולה להיות הכל.
רצף החרמנות שלי נע בין "בשביל מה בכלל צריך לעשות סקס, יש לי מספיק על הראש" לבין "עדיף שאני אקום בזהירות כדי שאני לא אחליק"...
לא. ללכת. חרמנית. לעבודה.
לא. ללכת. חרמנית. לעבודה.
לא. ללכת. חרמנית. לעבודה.
לא. ללכת. חרמנית. לעבודה.
לא. ללכת. חרמנית. לעבודה.
לא. ללכת. חרמנית. לעבודה.
לא. ללכת. חרמנית. לעבודה.
לא. ללכת. חרמנית. לעבודה.
לא. ללכת. חרמנית. לעבודה.
לא. ללכת. חרמנית. לעבודה.
*לא* לקבל התקף צחוק מכל דבר שאחרים אומרים.
*לא* לקבל התקף צחוק סתם ככה, בלי שאף אחד אפילו דיבר...
*לא* לפתוח קובץ WORD ואחרי שעה וחצי לגלות שכתבת משפט אחד.
*לא* להשתמש בשיחות עם קולגות במושגים כמו: מגרה, הארד-קור, לחדור... יש להם המון תחליפים מעודנים!
*לא* ללכת באמצע היום לשירותים ולהיכנס לכלוב...
*לא* לשלוח מיילים בעבודה לפני הגהה ( "פירמוש" זו לא מילה !!!)
*לא* לגלות בסוף היום שחוץ מהתקפי צחוק לא עשית שום דבר עד הסוף.
*לא* לעשות עיניים לחפצים במשרד...
*לא* להוריד נעליים ולשבת על כף הרגל
*לא* לחשוב שאם תעשי משהו לא בסדר הבוסית שלך תשלוף סטראפ-און מהמגירה העליונה ותזיין אותך בתחת.
לא. ללכת. חרמנית. לעבודה.
זהו. מקווה שאני אזכור את זה.
שאלתי אותך מתי אתה חוזר.
לא היה אכפת לי מתי זה יהיה וגם לא עניין אותי מה אתה עושה...
רציתי להיות מוכנה. לדעת כמה זמן יש לי להיות מוכנה.
הייתי מופתעת כשנכנסת בדיוק בזמן. כשדלת נפתחת זה תמיד מפתיע.
רצתי לסלון, נעצרתי והבטתי בך.
גם אתה היית נראה מופתע כשעמדתי מולך ערומה.
"את מתכוונת להמשיך לבהות בי בלי מטרה כמו שאת אוהבת?" שאלת.
הנהנתי. מבט למטה.
ידעתי בדיוק מה אני רוצה שיקרה.
לא ידעתי איך להגיד את זה, אז ניסיתי שהגוף שלי יראה את זה...
והמשכתי לבהות בך בלי מטרה, כמו שאני אוהבת.
לא נתתי לך להיכנס הביתה כמו בן-אדם, להניח דברים, להתקלח.
עמדנו צמודים וקיוויתי בכל גופי שתישאר בדיוק כך.
אני חושבת שהגוף שלי המשיך לנסות ולהראות לך מה הוא רוצה... לא בטוחה.
לא זוכרת אם אמרתי משהו, או שרק חיככתי את היד שלי בזין שלך כאילו בטעות.
התרחקת קצת, כדי לבדוק את זה. ואז חייכת אליי.
אני אוהבת שאתה עובר איבר-איבר כדי שאני אגיד לך מה אני רוצה;
תופס לי את השיער, מושך את הפיטמה, מלטף את המותן...
אני כבר יודעת שאתה יודע מה אני רוצה, ואני לא אתן לך את הסיפוק ואגיד את זה.
למרות שהשתיקה, כשעומדים בשלולית, ודאי הייתה מגוחכת.
המשכתי לבהות בך בציפייה.
ציפייה של כמה שעות טובות.
ציפייה שהתחילה הרבה לפני שהגעת הביתה והרבה לפני ששאלתי אותך מתי תגיע.
ציפייה שתוכננה היטב מראש.
לא ציפייה למה שיקרה. ידעתי רק איך אני רוצה להיות כשתגיע.
איך אני רוצה להרגיש, איך אני רוצה להביט בך,
רמת כמיהה למגע גבולית ביותר, עד כדי התעללות עצמית.
כשדחפת את האצבע שלך לכוס שלי והוצאת ממני גניחה
שנאלמה באחת עם אותה האצבע, הפעם בפה שלי,
אני זוכרת שהשתעשעתי לרגע במחשבה שאתה מנסה להראות לי את מה שאני יודעת כבר שעות...
זזת לכיוון אחר, ולחשתי "עוד", לפני שתלך.
התקרבת אליי שוב ושאלת "עוד מה?"
ואז חזר הריטואל של לעבור על הגוף שלי, "עוד מזה? או עוד מזה?"
והרגל שלי רעדה כל כך חזק שלא הייתי צריכה להגיד עוד ממה...
עכשיו זה כבר היה יותר מאצבע אחת, חזק, בביטחון
מטיח אותי אל הקיר,
הראש נשמט בדיוק על מתג האור
ומפעיל אור מסנוור שמערפל אותי עוד יותר
בכל כניסה שלך אליי אני נחבטת שוב אל הקיר
מגירה גם עליו מיצים
מחליקה יותר בכל חבטה
ולא חושבת על כלום
חוץ מעל כמה חיכיתי לזה
אבל גם מאוד חושבת על כך שלא חושבת על כלום
כולל החשיבה על כך שיש עליי אלומת אור ולא כיביתי את המתג חזרה
וכולל החשיבה על כך שהולך להיות סימן של התחת שלי על הקיר
ואיך לא אכפת לי מהאור, ואיך לא אכפת לי מהסימן של התחת
אבל באמת לא אכפת לי
ואני הרי לא חושבת על כלום
חוץ מעל כמה חיכיתי לזה
ואחרי כמה דקות כאלה
שיכולת לענג אותי כמו שאתה תמיד רוצה ואני לא נותנת לך
כי זה טוב מדי
ואני בורחת כשזה ממש טוב
אבל הפעם לא ברחתי, כי לא חשבתי מהראש
הכנתי את עצמי מראש לא לחשוב
הכנתי את עצמי להיות גוף נזקק
שמקבל הכל
ואחרי כמה דקות כאלה
בהן רב הנוזלים שבגוף שלי מצאו את דרכם החוצה בדרך כלשהי
יצאת ממני
והסתכלת עליי מתנשפת
ואחרי שמזגת לי 2 כוסות מים
הלכת למיטה, אמרת לי "בואי לפה" ותפחת עליה
כמו שאנחנו קוראים לחתולות
ידעתי שיש לי כמה שניות לחשוב
לפני שאני באה אליך וממשיכה לא לחשוב
אז הסתכלתי לרגע על הקיר, רק לבדוק שהכל בסדר
והיה עליו סימון מושלם של תחת
שרטוט מדוייק ולח של התחת שלי
חייכתי לעצמי וקפצתי למיטה
ואז באמת הפסקתי לחשוב.
שוכבת על הספה בסלון עם באט-פלאג (מרגישה חובה לציין שזה יותר דומה למוצץ...) וסרט סאטן קצר שקשור אליו משתלשל לידי.
מרוכזת בדברים אחרים עד שאני מרגישה תנועות קטנות וחשודות שלו בגוף שלי...
מסתובבת
"זה לא משחק!!!!!!! תעזבי את זה ומיד!" (מנסה להישמע אסרטיבית ומתפוצצת מצחוק)
ככה זה כשהחתולה חושבת שכל דבר זה משחק O:
תיעוד של משהו טוב לימים קשים:
היום, ה-28 באוקטובר שנת 2013 לספירה הנוצרית ושנת 5774 מבריאת העולם,
דורון פאקינג אייל, שולץ האיום, עשה לייק לתמונה שלי! שליייייייי!!!
צווחתי וריקדתי כאילו הרגע עשיתי טאצ'דאון!
ואז אורי שואל אותי: "מי זה בכלל?!" (יש לו מזל שאני אוהבת אותו בכל מצב...)
לפני זה ישבתי לי ואכלתי שקשוקה עם קשקבל... לגמרי לא מצפה לרגע הפנתיאון הזה שהגיע.
ולאחר מכן, המשכתי בחיי- שיחקתי עם פיץ, הלכתי להתקלח...
לרגעים שקלתי לא להחליף תחתונים, אבל אחרי הכל- זה לא שזה התחתונים שלו....
ראוי יהיה לסיים את הפוסט הזה עם 10 סימני קריאה ובסופם לפחות פעמיים הספרה 1,
לחילופין אפשר פשוט לדמיין חתול שמן ומרוצה במתקפת גירגורים(:
אתה הבאת לי טבעת
ואני הבאתי לך מחזיק עטים.
והסדר העולמי שב על כנו(:
שכל כך כל כך חיכיתי לו, אפילו לא היה סתם יום רגיל,
היום היה אחד הנוראים.
ואני עדיין מנסה להבין אם הוא היה נורא בגלל הציפיות שהיו לי ממנו, או בגלל שהוא היה נורא אובייקטיבית.
אני בסדר, אפילו בסדר גמור, פיסית.
קצת כאב בטן... אבל למי אין כאלה לפעמים.
הלב שלי שבור. טוב, לא מנופץ לרסיסים, אבל סדוק מאוד.
היום הזה שחיכיתי לו שבע שנים,
ושחיכיתי לו אפילו יותר במשך עשרה חודשים,
התחיל ביום מתיש וחסר אנרגיות
והמשיך בזה שאני מקבלת תמונה של ידידה מחבורת הסטודנטיות שלנו
יד עם טבעת יהלום ענקית, והכיתוב:
"לא רק שהוא הפתיע אותי עם טיסה לאיטליה, הוא גם עשה את זה!!!"
זה שבר אותי.
באמת באמת שבר אותי.
אני מתלוננת הרבה, אני בוכה המון,
אבל אני אף פעם לא נשברת...
היום הזה
נשברתי.
לא נשברתי כי "זה היה צריך להיות שלי",
זה יהיה לא נכון לעשות השוואות.
נשברתי כי מגיע לי משהו שאני לא מקבלת אותו.
משהו שאני צריכה.
משהו שאמרתי מפורשות שאני צריכה.
משהו שהתחננתי אליו
שנים
אבל כנראה שאין את הרצון לתת לי.
אין את הרצון לרצות לתת לי את זה.
התחושה שמכריחים מישהו לעשות משהו היא נוראית.
גם אם הוא רוצה לעשות את הדבר, אבל מכריחים אותו לעשות זאת במסגרת זמן מסויימת,
זאת עדיין כפייה.
ואין נוראה מהתחושה הזאת
בגלל שאף פעם אחר כך לא אוכל לדעת אם הוא עשה זאת מרצונו.
עשיתי את הטעות הזאת, כי חשבתי שאני שווה. שמגיע לי.
עשיתי את הטעות הזאת כשהחזרתי אותך אלי לפני חמש שנים,
ועשיתי אותה שוב לפני עשרה חודשים.
בתוכי באמת קיוויתי שזה יקרה.
שבע שנים זה הרבה זמן...
גם עשרה חודשים זה הרבה זמן.
עד לפני כמה דקות עוד האמנתי.
למרות שאמרת שאתה עסוק ועמוס ובלאגן ועניינים...
האמנתי שלא תאכזב אותי.
האמנתי שתיתן לי את מה שאני צריכה.
בשביל לתת אהבה לא צריך הרבה יותר מהאהבה שיש לך.
אני מאוכזבת בעיקר בגלל שאת יום הולדת 30 שלך חגגנו כשהייתי במבחנים של סיום התואר.
11 קורסים, 6 מבחנים, 3 עבודות, 2 סמינרים. לא היה לי יום ולא לילה.
אפשר לומר שהייתי עסוקה.
אמרת לי שנחגוג אחרי. אז אמרת, אז מה...
תכננתי את הכל חודש מראש, וביום שלפני הייתי על קו ב"ש-ת"א,
בדיוק יום אחרי מבחן ויומיים לפני אחר,
בלילה בלי שינה, גם כדי לא להרוס את ההפתעה,
קונה ומכינה לך את המתנה.
נהניתי מכל רגע, וזה לא היה אותו דבר בשבילי אם הייתי מביאה לך את זה שבוע אחרי.
לא עשיתי את זה בשביל שתעריך אותי או משהו, עשיתי את זה כי באמת היה חשוב לי לתת לך את מלוא היחס שהיה ביכולתי, וגם את זה שלא.
כשמשהו חשוב מתכוננים אליו מראש.
כשמשהו חשוב, אין דבר כזה שאין זמן.
אם זה לא קרה, זה לא כי אי אפשר,
זה קרה כי לא רוצים.
ואם לא רוצים, זה עצוב
לי
מאוד.
ומה שהכי נורא זה שנשבעתי לעצמי
ששבע שנים זה מה שאני יכולה לתת
זה מה שאני יכולה לתת
מעצמי
לפני שאני מקבלת את הקרבתו הנצחית של הצד האחר.
אני נתתי.
נשבעתי לעצמי שאני אקום. אקום ואלך, כאילו לא היה כלום כל השנים.
שבע שנים שפשוט ילכו לפח אם אני לא שווה את זה.
לא שבע שנים ויום, בשבע זה נגמר.
והנה אני כאן במיטה, תוהה אם עוד כדאי ללכת למצוא מקום אחר לישון בו.
שבע שנים זה לא עניין סימבולי, אין לי צורך בפעולות פגאניות.
שבע שנים זה כי מתישהו חייבים לדעת,
שבע שנים כי גם ההחלטה הכי קשה בעולם כולו,
לא יכולה לקחת יותר.
ועצוב לי לחשוב שאני החלטה עד כדי כך קשה.
מרגישה רע לדרוש את מה שאני צריכה,
ומרגישה רע להמשיך ולהתעלם מהצרכים שלי.
תמיד חשבתי שזה יהיה נורא רומנטי...
אבל החיים הם סדרה של החלטות קונקרטיות של עלות ותועלת.
ואני לא יכולה ללכת למצוא מקום אחר לישון בו בלילה בו אנו חותמים על חוזה לדירה חדשה.
החיים הם סדרה של החלטות קונקרטיות של עלות ותועלת.
וחוץ מזה, אף פעם לא הייתי בן אדם ששובר את הכלים, גם כשהייתי צריכה.
לשבור זה מסוכן, ואפשר להיפצע,
והחיים הם סדרה של החלטות קונקרטיות של עלות ותועלת.
ועצוב לי
פשוט עצוב לי
בכל כך הרבה צורות
שאם הייתי יכולה למצוא מילים חדשות לכל גווני העצב
אולי הייתי יותר מובנת.
וזה לא קונקרטי בכלל, אבל אין לי מושג מה לעשות.