בדרך כלל זה מתוכנן. מאוד ברור לי מתי דברים כאלה הולכים לקרות, כמו שאני אוהבת.
אבל אתמול זה התחיל בגלל פוסט של מישהי על זיון אנאלי בפייסבוק.
אני קוראת את כל התגובות בשרשור (כי חשוב להיות יסודיים...),
מופתעת מכמות החשיפה ומפורטות התיאורים,
וכמו עם כל דבר אחר שקצת מגעיל/מאוד מפחיד אותי - אני מתחילה להרגיש עקצוצים בתוך הגוף.
עקצוצים כאלה, שברור גם לי וגם להם מה הם באים להודיע.
מנסה לראות דרמה צרפתית, ופורשת אחרי רבע שעה. אפילו קומדיה רומנטית לא עזרה.
לא הייתי צריכה את זה... השעה 11 בלילה.
נכנסת לכלוב. וקוראת כל מה שיש לקרוא.
ואז קוראת כמה סיפורי סקס ונילים. בשביל להירגע, כמובן.
(איך נהיה 1 בלילה ?!)
ממש לא רגועה.
החתולות מתחילות להתרוצץ סביבי, ואני תוהה אם הן פשוט כמו חיות בר, מריחות את החרמנות.
באמת שמזמן לא קרה לי דבר כזה.
לא יכולה להירדם. לא יכולה להתרכז בשום דבר אחר. רק נוטפת.
משב רוח קל מעביר גל קריר ונעים דרך התחתונים הלא מאוד יבשים.
מתחילה לראות סרט. לא צרפתי. גם לא קומדיה רומנטית.
סוגרת את הרגליים חזק.
מה שמתדרדר כמובן לעוד סרט.
פותחת את הרגליים. קופצת קלות למגע קפל שמיכה עדין שנגע בדיוק שם.
עוד סרט.
בודקת את מצב הרטיבות. חמור משחשבתי.
עוד סרט, שגם אם היה צריך להיות עליו חידון נושא פרסים לא הייתי מצליחה לזכור מה היה שם.
יד בין הרגליים, היא שומרת עליהן או הן עליה.
סרט קצר.
נשימות עמוקות עם טרוניה בסופן.
סרט, מההמלצות שאחרי הסרט הקודם, אפילו בלי להשקיע בלבחור.
כל כך רוצה להעיר אותך.. אבל יודעת שאתה צריך לקום מוקדם.
סרט ממש קצר.
לא חייבת להעיר, מוכנה רק לזיין.
סרט אחרון, שנצפה במבט מזוגג. ממצמצת. מנערת קצת את הראש. עדיין מעורפל.
מייללת בשקט.
רוצה לצעוק, אבל הכל כל כך שקט ב-4 וחצי בבוקר.
הולכת למיטה עם עט ביד, מתכננת בראש בקפידה את הניסוח של הפתק שאשאיר לך:
"בוקר טוב,
כשאתה קם- תזיין אותי בבקשה.
לפני הכל."
מתעוררת ב- 15:30.
מזמן לא ישנתי כל כך טוב... לא זוכרת שנרדמתי. אפילו לא זוכרת אם כתבתי פתק.
מתמתחת במיטה. הרגליים מחליקות אחת על השניה. זוכרת שאני חרמנית.
אתה מופיע בדלת חדר השינה ואני מתמתחת שוב ומחייכת.
"בוקר טוב"
"ערב טוב" אני עונה לך.
"אחר צהריים טובים", התפשרת.
"אני חרמנית"
"מה את רוצה?"
"שתעשה לי דברים"
"איזה דברים?" מקשה, ומתיישב לידי על המיטה.
"לא יודעת"
"מה שאני רוצה?" ומתחיל ללטף אותי.
"כן"
"את בטוחה?" ונכנס למיטה לידי.
"כן"
"את באמת חרמנית"
מורידה את הראש.
אתה מתחיל ללטף אותי בכל הגוף, בעדינות.
צובט את הפטמות, בעדינות.
וכל מה שאני חושבת עליו זה אם אתה יכול להפסיק בבקשה עם העדינות, ולהתחיל לפרק אותי.
אבל מה שיוצא לי זה רק:
"אני כבר הרבה זמן ככה"
"כן?"
"רציתי גם להשאיר לך פתק, שתדע מה לעשות בבוקר"
"חבל שלא השארת, דווקא היה לי זמן"
"רציתי לכתוב דברים בכלוב"
"אז למה לא כתבת?"
"התביישתי"
"אז לכי לכתוב את הדברים האלה עכשיו" אמרת לי.
"אני כבר לא זוכרת מה רציתי לכתוב"
"אז תכתבי 100 פעמים"אני חרמנית" ", הצעת בנדיבות.
"מה זה? עונש?"
"לא, זו האמת".
מורידה את הראש.
"בואי אלי".
מתקרבת ומחבקת אותך.
אתה מניח אותי עליך, בשכיבה.
וממשיך ללטף אותי. בכל הגוף, חוץ מאיפה שאני באמת צריכה.
נעה באי נוחות וחוזרת לשכב לצידך.
"אז את לא אומרת לי מה את רוצה? טוב"
פותח לי את הרגליים ומתחיל להפליק לי בעדינות על הירכיים.
ואז לא כל כך בעדינות. גם על החזה וגם על הכוס, מה שמזכיר לי שעדיין לא עשיתי פיפי של בוקר...
ואז כבר ממש לא בעדינות, גורם לי להחניק קולות.
"תצעקי, תראי לי מה את מרגישה"
עוצמת עיניים כדי לא לראות את עצמי מתביישת,
ומנסה לא לעצור את עצמי בהפלקות הבאות.
אתה נראה מרוצה, ואז עובר שוב ללטף, אבל מזיז את האצבעות בקטע מוזר...
תוקע אצבע בירך, בצלעות...
אני מתחילה להבין שאתה מנסה לדגדג אותי ועושה הכל בשביל לשמור על פאסון.
זה הולך לי מצויין. באמת. לבערך דקה.
חשבתי שויתרת, אבל אז מצאת נקודה ראשונה שהוציאה ממני צחקוק.
"די, זה ממש סוטה..."
"מה? דיגדוגים?" וממשיך לדגדג אותי.
"כן. ראיתי על זה סרט אתמול"
"נו, ומה היה בסרט?" מתחיל למצוא נקודות טובות, ומוציא ממני כבר צחוק אמיתי.
"הוא דגדג אותה, וזה היה ממש עינוי" אומרת בין הצחקוקים ומתחילה להתפתל.
"למה? תראי איך את נהנית!"
"כן, אבל היא לא יכלה לברוח" מנסה להסביר לך בין גלי צחוק שנהיים יותר ויותר רועמים.
"למה? היא הייתה קשורה?" שואל וכולא לי את שתי הרגליים בין הרגליים שלך, ומשבית לי את הזרועות.
"לא, בבקשה!"
מנסה את הבלתי אפשרי וכושלת. הצחוק הוא כבר התקף צחוק, עמוק ובלתי נשלט.
"די, תפסיק, זה לא מצחיק!!!" נקרעת מצחוק.
מניעה את הגוף שלי מצד לצד בחוזקה כדי להשתחרר.
"את דווקא צוחקת"
בקושי מצליחה לנשום מרוב צחוק, שרירי הסרעפת כבר כואבים,
"בבקשה" אני מתחננת, אחרי כמה דקות של צחוק בלי הפסקה ,
עושה מאמיצים כבירים להוציא משפט מסודר מתוך הצחוק "אני לא יכולה יותר".
מעולם לא תיארתי לעצמי כמה נורא זה יכול להיות, שליטה אפסית לחלוטין, יותר מכל מצב של כאב.
רציתי להרוג אותך, ורציתי גם שלא תפסיק.
זה נמשך עוד זמן שהרגיש כמו נצח, וכנראה היה יותר קרוב לדקה, עד שגם אתה נקרעת מצחוק ממני.
"תספרי עד עשר"
עדיין נרגעת מהצחוק, לא מבינה על מה אתה מדבר.
מרגישה את האצבע שלך על הדגדגן שלי, ואומרת "אחת", עם נשימות כבדות של פוסט צחוק.
אתה מתחיל להזיז את האצבע, ואומר לי "תמשיכי".
"שתיים", אומרת ומרגישה את האצבע שלך נעה מהר יותר.
לאחר כמה שניות אומרת "שלוש", ומבינה מה קורה פה.
"ארבע" מתחילה לאבד את זה ולנסות לברוח, מבינה שאני חייבת להגיע לעשר כמה שיותר מהר.
שומעת את עצמי אומרת את שאר הספרות בין גניחה לגניחה, הרבה יותר לאט משחשבתי שאצליח.
מגיעה לעשר, ואתה לוקח חזרה את האצבע שלך ומכניס אותה לכוס שלי.
"זה מה שרצית כל הזמן הזה, נכון?"
מוציא ממני גניחה עמוקה שלא ברור אם מההפתעה (עדיין לא נרגעתי מהכאב של הדגדוגים)
או מהתנועה הספציפית הזאת שאני מחכה רק לה כבר 20 שעות.
מסובב אותי עם הגב אליך, ותופס לי את השיער חזק אחורה ומקבע לי את הראש.
הפנים שלי מתעוותים עם המשיכה, ואני מחייכת כל כך חזק שאני בטוחה שאתה רואה את החיוך דרך הגב שלי.
היד השניה שלך חוזרת אל תוך הכוס שלי, מאחור, והחיוך שלי שוב נפער לצורה שיותר קל להוציא איתה קולות.
סוף סוף לא היית עדין.
העיניים שלי התחילו להיות לחות.
לחות שהתגברה עם כל פעם שהאצבע נכנסה ויצאה, עם כל חבטה של היד שלך על הכוס שלי.
אתה מפרק אותי כמו שרציתי, ואני מתחילה להרגיש דמעות יורדות על הלחיים שלי.
אני מקווה שלא תפסיק לעולם.
כל הפנים שלי רטובים, וכך גם הכרית מתחת.
אתה ממשיך לדפוק אותי עם היד שלך, וכבר אפשר לשמוע שאני בוכה.
מנסה לעצור את עצמי אבל לא יכולה. מקווה שלא תיבהל... רק שלא תפסיק.
ואתה לא מפסיק, ואני כבר בוכה בקול רם,
על כל השבוע, והחודש, והשנה האחרונה,
וכל פעם שאתה נכנס ויוצא, אני יכולה להוציא עוד משהו עם הבכי.
בוכה על הכמיהה ובוכה על מה שעכשיו,
בוכה רע ובוכה טוב.
אתה מגביר את הקצב עם הבכי שלי,
וכשאתה יוצא ממני- הכל מפסיק. הכל נרגע.
כמה קולות חלושים, ואני שרועה על המיטה נקייה מהכל.
