לפני 9 שנים. יום חמישי, 2 ביוני 2016 בשעה 11:19
יש לי את המקום הזה שלפעמים אני רוצה להרגיש ממש ממש נמוך.
לא מושפלת.
פשוט נמוך. רצפה. או גבוה. קיר.
פשוט להיות כמעט בלי קיום.
זה קצת קשה להסביר....
זה מצריך אווירה מאוד מיוחדת, וזה תהליך שלוקח זמן.
אבל אז אני שם, בריכוז מושלם.
משתתקת ועוצמת עיניים.
אני שומעת הכל, מודעת להכל, אבל זה פשוט חולף לידי.
ויש כזה שקט... גם אם יש המון רעש. הכל כמו קשור בתוך שקית.
אני מתמזגת עם הכל, חלק מהתפאורה. רק להכיל את כל מה שקורה, בלי שום רצון או מחשבה.
ואין כזה דבר לא נוח, כי אין במצב הזה שום דבר גשמי.
והכאב נהיה עוד משהו עמום שהוא גם חלק מהרקע וגם חלק ממני.
לא צריך לפנות אליי, כי אני לא שם.
ולא צריך לשאול אותי אם אני בסדר, כי איך יכול לקרות משהו
כשאני כלום.
וזה רגע כל כך מזוקק, כי זה הרגע היחיד שאני יכולה להיות הכל.