|
|
|
פעם אחת בה אני עומדת בסלון עם תחתונים בלבד, ומחליטה לחשוף גם את התחת שלי
בפני אורי (העומד מול החלון הפתוח)
ולאחר מעשה קולטת את השכנים מהקומה מעל בבניין ממול מצביעים עליי...
זה כל מה שצריך בשביל להתחיל להסתובב בבית עם חרמונית.
ולא,
אני בכלל לא מופתעת שזה קרה לי.
אנשים נותנים אובר-חשיבות להגיון?
למה צריך תירוץ ממש טוב כדי לעשות משהו לא הגיוני?
למה מצקצקים ועושים לי פרצוף כשאני רוצה לעשות משהו שהוא לא הגיוני?
ולמה, למה אכפת לי?
****** החלטתי להכריז על שנת חוסר-ההגיון ******
(זה כמו שנת החזיר באסטרולוגיה הסינית, רק בלי חזירים...)
לא כתבתי פה בערך מיליון שנה.
זה התחיל בשבוע-שבועיים הפסקה, ואחרי זה כבר כל פעם שרציתי לכתוב פוסט הרגשתי שהוא מטומטם מדי בשביל להיות פוסט-שובר-צום, החלטתי לא לכתוב ולחכות למשהו "גדול" יותר.
עכשיו כבר עבר באמת המון זמן ודברים "גדולים" כנראה כבר לא יקרו, כי אני מפספסת אותם בחיפושים אחריהם...
ולכן אני הולכת לכתוב פוסט באמת מטומטם (כדי שאני לא אצטרך לחשוש שמא הוא מטומטם או לא).
*וידוי* לפעמים כשאנשים אומרים לי שאני חמודה,
מיד עולה בי מין צורך עז להיות ממש רעה (אבל רק לקצת), לנפח את הפרצוף בזעם,
ולהוכיח להם נחרצות שאני בכלל לא חמודה.
האמת שפעם ניסיתי את זה...
אחרי זה אמרו לי שאני אפילו יותר חמודה ממקודם.
נו שווין.
כבר הרבה זמן שלא...
קבוצות רכישה בדס"מיות!
מתארגנת קבוצה של מגוונים מינית ופשוט רוכשת את כל הדירות בבניין.
די למשפטים כמו "תהיי/ה בשקט, יש שכנים!",
די להרכנות הראש בחדר המדרגות,
מהיום-
פליי פארטי שבועי בלובי,
שוטים במעלית (לא לפספס אף רגע)
וסשן למי שאיחר בתשלום וועד הבית...
אני חושבת שעליתי פה על משהו.
אין מצב שהיום הזה אמיתי. פשוט אין.
אני לא יודעת אם זה קרה עקב המצב ההתחלתי בו הגעתי לעבודה,
או שהיקום רוצה להעביר לי מסר...
בוכה, צוחקת, נוזלת או בשוק, עוד לא החלטתי
ואני לא בטוחה שאני מבינה מה הולך פה.
להלן המקרה:
"כלבלבה!" , נשמעת קריאה בחלל המשרד.
ואני- מיד, בראש מורם, מחפשת את הפונה
כאילו שמי הוא זה שנזעק עכשיו.
לקחו לי כמה שניות וכמה מבטים מאוד תמוהים מצד הקולגות
כדי להבין איפה אני נמצאת ומה הרגע ( לצערי) קרה...
אבל את גודל הטעות הבנתי רק כשהמבטים התחלפו במבוכה,
ומי שפלטה את המילה החלה להתנצל ארוכות,
ולהסביר לי שזו לא אני...
אני לא מאמינה שעשיתי את זה. אני לא מאמינה שזה קרה.
ובעת שאני כותבת שורות אלה... אותה אחת ש"קראה" לי קודם-
קראה לי אליה "כי מזמן לא קיבלתי ממנה מכות" לדבריה.
כשאני מגיעה מהר ועם המבט הכי אשם בעולם,
היא מתחילה לצחוק:
"מקנאה מטומטמת אחת, מקנאה..."
בחיים לא קרה לי דבר כזה.
אני לא יוצאת ככה יותר מהבית.
יושבת בעבודה ומרטיבה את הכסא.
טוב, זה עוד לא עבר את הג'ינס בנתיים,
אבל מזל שנתנו לי היום משימות שגם בבון יכול לעשות
אחרת הייתי בבעיה.
והכל התחיל אתמול בלילה ברגרסיה לגיל 12.
למה רוב הדברים שהכי מחרמנים אותי
זה דברים שאני בחיים לא אסכים לעשות?
http://www.youtube.com/watch?v=sLF-OM1srec
לקבל החלטות זה קשה. לכל אחד כנראה, אולי לי יותר מלאחרים.
לקבל את ההחלטה לפי עצמי היא לא הבעיה, בדרך כלל אני יודעת מה אני רוצה (אורי- תשתוק),
הבעיה היא שאנחנו לא מבודדים בעולם ולרוב צריכים לקבל את ההחלטות שלנו גם לפי אחרים.
חשובים יותר, חשובים פחות, אנחנו מתחשבים גם באחרים.
ברצונות שלהם לטובת עצמם, וברמזים שלהם לטובתנו.
להכיר מישהו יותר מדי טוב, לחיות איתו, שהוא יכיר אותך יותר מדי טוב-
זה כיף בהרבה רגעים, וזה בטוח, וזה נוח
אבל זה מסוכן. זה מסוכן כי באיזושהי נקודה אתה מתחיל לאבד את עצמך.
תמיד חששתי מזה. ותמיד נשבעתי שאני לא אהיה כזאת.
אבל הנה- נפלתי חזק.
במקום לחשוב מה אני רוצה לעשות, אני חושבת איך הוא יגיב על זה.
וזו טעות.
אנשים עושים החלטות שגויות, וזה בסדר. כלומר- זה לא בסדר, אבל זה בלתי נמנע.
אבל לא מפריע לי שעשיתי החלטה שגויה, אחת מני רבות.
מפריע לי שעשיתי אותה מתוך הקשבה לאחרים.
ומפריע לי גם שאני הולכת לחשוב על זה עכשיו כל החיים....
יש לי חרטות כאלה מגיל 6. זה לא חזק כמו באותו רגע, אבל זה עדיין משפיע.
וכך, במשך החיים מצטברות להן עוד ועוד חרטות.
חרטה זה לא רע- אם אתה לומד ממנה.
אבל זה כן רע- כשאתה לא יכול להרפות.
אז יופי, עכשיו יש לי עוד חרטה מגיל 24.
אבל למדתי.
קבלת החלטה זה אני עם עצמי.
וכלעוד אין לי ילדים,
כולם, כולל כולם, יכולים לחכות לי בסיבוב.
אני מוצאת את עצמי לאחרונה (יומיים זה אחרונה?) קוראת משפטים פעמיים. אפילו שלוש.
כאילו בפעם הראשונה לא השקעתי מספיק, או לא רציתי.
קוראת ספר.
בפעם הראשונה ב-(פאקינג) ארבע השנים האחרונות קוראת ספר.
ספר שהוא לא אסופת מאמרים בכתב עת נושן ומצהיב.
ספר אמיתי כזה, עם עלילה ותיאורים ספרותיים (אוקיי, פשוט מקאברים, אבל תיאורים).
וקוראת כמעט כל משפט פעמיים.
אני מרגישה שאני מפספסת מילים, אבל לעצמי אני אומרת שזה היה משפט ממש טוב, ואני חייבת לעבור עליו שוב. כן כן.
ואז אני מגיעה אל החומר לבחינה.
הבחינה האחרונה.
(אני לא אגיד בחיי, אבל בהחלט האחרונה בתואר הנוכחי)
וכל משפט פעמיים.
טוב, זה הגיוני. פה אני באמת לא מבינה את מה שכתוב, לגיטימי.
ואז אני קוראת משהו אחר. לא מודפס ולא לבחינה, אבל כנראה חשוב לא פחות.
ושוב. כל משפט פעמיים. אפילו שלוש.
מבט על הקיר, ושוב.
רק שפה, פה דווקא רציתי שיהיה כתוב משהו אחר בפעם השנייה.
אולי בשלישית?
