שק איגרוף

אצל הרופא שיניים.

משהו שאני אמורה לסבול ממנו (לא?)

אבל חוץ מההרדמה, שזה גם מגניב,

מצאתי את עצמי רוב הזמן שוכבת עם 2 אצבעות גבריות שמרחיבות לי את הפה ומשאירות אותו פתוח...

(מסיבות רפואיות, כן?)

ותהיתי- האם זו הסיטואציה בה אני אמורה להרגיש ככה?

אבל כל זה בעצם סתם תירוץ.

סתם התחמקות אלגנטית מלכתוב

על יום שישי.

אני טובה בהתחמקויות אלגנטיות(:

אם האישה/בת זוג/שפחה/חתולה/כל שם אחר שלכם

עולה קצת במשקל,

אל תתפחו לה על הבטן כשהיא בוחרת שוקולדים בסופר.

ולא, גם לא בהומור.

מעבר עיר, מעבר דירה, סוף תואר, עבודה בשעות לא שפויות, אוטו, מכונת כביסה, ההורים שלו, בלאגן.

אחרי איזה חודש בלי סקס (בחיי שחשבתי שדבר כזה יקרה לנו רק בגיל 40...)

המצב קשה.

כשאני אומרת קשה, אני מתכוונת לזה שכמעט הפסקתי לחשוב על זה אפילו.

כן, כן, אני. היו ממש שניות שלמות במהלך היום שבכלל לא חשבתי על סקס. זוועות.

ואז לפני יומיים, בשיא העייפות, אני מתיישבת על הרצפה, ומתחילה למצוץ לך.
ורק כשהזין שלך בפה שלי אני קולטת כמה הייתי צריכה את זה...
מושכת אותך (אותו?) אליי (מזל שלכיסא יש גלגלים..)

ומכניסה אותו הכי עמוק שאפשר

עד שמהמבט המזוגג שאני נותנת בך

יורדות דמעות קטנות

כאלה שאולי רומזות שזה יותר מדי

אבל אז זה בדיוק.

מפסיקה לרגע,

ואתה מושיט אליי את ידך במחווה.

אני מניעה את ראשי לשלילה.

(לא, לא רוצה לקום)

מסתכלת עלייך מהרצפה,

ואתה שוב שואל אם טוב לי שם.

אני מחייכת.

נורא הייתי צריכה את הלמטה הזה.

תראו מה חודש בלי סקס עושה...

אני כבר שבועיים רוצה לחלוק את זה, אבל זה נשמע לי גס מדי. (מה?!?!)

אבל אחרי שסיפרתי בחדר מלא בנות, שאת חלקן ראיתי בפעם הראשונה, על היתושה שעקצה אותי בתוך התחת (לא על התחת, בתוך) אני יכולה לעשות הכל.

~~~

נכון לפעמים תקוע לכם משהו בגרון?

(לא, עוד לא התחיל החלק הבוטה...)

אז לפעמים, זה לא שהוא כואב, אבל מרגישים כאילו הנשימה לא חלקה לגמרי... אולי קצת ליחה, אולי משהו אחר...

אז גיליתי בחודש האחרון, שאחרי שאני מוצצת לך (אבל לא סתם מציצה, אחרי שאני מזיינת אותו עם הגרון שלי),
אני נושמת כמו חדשה!

זה מדהים. מציצה אחת, והגרון נקי כמה ימים. פשוט תענוג.

לפעמים אתה לא בבית, ויש לי משהו בגרון, ואני לא יודעת מה לעשות.

אני צריכה את התרופה שלי זמינה.

לטיפולך המיידי.

ידיד שלי שלח לי מייל עם שורה אחת בזו הלשון:

"מצאתי תמונה של אישתך לעתיד."

בצירוף:

http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=3835&pos=0





מי אני שאגיד לו משהו?

אבד יצר מיני-
ב-17.7 באזור המדבר.
סימני זיהוי: נראה מותש.

המוצא הישר מתבקש להחזירו.
פרס כספי מובטח. (לא מובטח כמה...)

חברה הזמינה אותי "ללמוד" איתה בסופ"ש.
היא התקשרה קודם, ועניתי לה עם חיוך.
"למה את נשמעת מוזר?"
"אני לא..."
באמצע מה אני מפריעה לך?"
"בכלום"

באמת, אני יכולה להיות עם פלאג בתחת ולדבר בו זמנית.
את לא מפריעה... אני פשוט פתאום קולטת שעם כמה שאני אוהבת "ללמוד",
אין לי מושג מה עושים צהשנייה שמסיימים "לעבור על החומר"...

באמצע הלילה, הולכת לשירותים ורואה משהו זז על הרצפה.
חוזרת לחדר שינה, לוקחת את המשקפיים וחוזרת לשירותים.
תיקן. סימפטי.
חוזרת לחדר שינה. מכה אותך מספר פעמים, שתתעורר.
"אורי, אתה במצב של להרוג תיקן?"
"למה?"
"כי יש תיקן בשירותים"
"לא חשוב, רק תדאגי שהוא לא יבוא לפה..."
"אורי, אני לא שולטת ביכולת התנועה של תיקנים."
"בסדר, רק תגידי לו להישאר שם."

על כמה מתערבים שעדיין ישנת במהלך כל השיחה הזאת?

אני חוזרת הביתה,
אחרי שאני יושבת עם חברה על עבודה,
(בנושא הפליטים מסודן ואריתריאה בהקשר להקונפליקט הרב-תרבותי בישראל, תודה ששאלתם),
ורואה את המחשב פתוח על זה:

http://www.pornhub.com/view_video.php?viewkey=1118021676

ועכשיו,
אני יושבת ותוהה
מה מנסים לרמוז לי...

אני אתחיל במשהו לא קשור, אבל נורא חשוב לחיים-
לנוזל כלים של פיירי ולשמן קנולה יש בדיוק אותו צבע... תיזהרו כשאתם מבשלים ליד הכיור!
ועוד משהו שמתברר שהוא חשוב לחיים-
החזקה ה-14 של 2. אף פעם אתם לא יכולים לדעת מתי תצטרכו לשלוף אותה.

כבר שבוע אני מנסה לכתוב על משהו. כשאני חושבת למה הכל נמחק/הלך לטיוטות, אני מבינה שזה בגלל שעוד לא ממש עיכלתי את זה. וכשאני חושבת על למה לא, אני מבינה שזה לא היה פיזי. טוב נו, כמעט ולא.

אז היינו אצל חברים. (ככה בדרך כלל זה מתחיל...)
מה שלוקח אותי לנקודה הראשונה, שבאה בכלל בסוף.
בבית, במיטה, ביום שאחרי-
אורי שואל אותי: "למה עם אחרים את תמיד חופשייה וזורמת ונותנת שיקחו אותך רחוק?"
השאלה כאבה לי. היא כאבה לי כי לא הצלחתי לענות עליה. היא כאבה לי גם כי היא הייתה מדוייקת. אבל הכי היא כאבה לי כי אני יודעת שאורי הוא הקורבן לכל הבעיות שלי עם עצמי.
בימי המחשבות שאחרי, הבנתי שאני לא שלמה עם זה, איתי, עם החלק הזה בי. עם החלק של הבדס"ם, עם החלק של הסטייה, אבל בעיקר עם החלק הזה שאני יותר נהנית להיות למטה...
(לא באמת כתבתי את זה, נא לא לצטט)
אני? נהנית מכאב? מה פתאום. ושיגידו ל י מה לעשות? פחחח.
זה גם בכלל לא הגיוני (שמא אחטא ואשתמש במילה נורמלי...).
כשאני בבית, איתך, הכל אמיתי. המציאות מכה בפנים. לכל דבר יש השלכות.
אני מודה שאני מפחדת. מפחדת שזה יהפוך להיות אמיתי.
כשאני במקום לא מוכר, עם אנשים ש (עם כמה שאני אוהבת אותם) לא באמת מכירים אותי, הכל מרגיש כמו פנטזיה, חלום, תקראו לזה איך שאתם רוצים- אבל זה לא ב א מ ת קורה. זה לא מציאות-מציאות, זה לא יום-יום. אני קמה למחרת בבוקר, הולכת ללימודים או לעבודה וזה לא באמת קרה.

והיופי בזה, זה שאז אני יכולה להרפות. קצת לפחות.
להוריד הגנות. להירגע. לסתום את הפה סוף סוף.

ועכשיו נמשיך. אתם מכירים את זה שאתם מדמיינים משהו, ואז זה באמת קורה, אבל זה קורה אפילו יותר טוב ממה שדמיינתם?
אז אנחנו מגיעים למקום קסום, שמרגיש לי כאילו לקחו את כל הדברים שאני אוהבת בעולם, ושמו אותם במקום אחד (בלי חתול אמנם, אבל בחיי שהכל חוץ מזה כן היה שם), מקום שאומר לך כל כך הרבה. ואנשים. הכי חשוב. אנשים שאני אוהבת, עושים דברים שהם אוהבים.

המארחים הלכו לרגע, אתה מסתכל עליי ומסמן לי להוריד את החולצה.
מה?!?!? ככה? באור? בפומבי??? אבל יראו לי את הבטן! לא באמת אמרתי את זה בקול רם, אבל עשיתי לך פרצופים מאוד לא מרוצים... לא ויתרת. שיט.
אבל אתה תמיד מוותר! מה קרה הפעם?
בכלל, עובר לי בראש גם שזה נורא לא מנומס להתחיל להתפשט בבית של אנשים בפעם הראשונה שאתה אצלם... אבל אז הבנתי שהאלכוהול כנראה לא השתלט על הפולניות, וכנראה שאתה לא הולך לוותר לי. החולצה ירדה.

ואז, משום מקום, (טוב, זה בעצם היה חייב לבוא מאיפשהו, אבל ככה זה הרגיש...) צץ לו ספרדר (ככה קוראים למוט הזה שאמור לפשק את הרגליים?)
לא ידעתי אם לחייך, או ממש לחייך... אני כבר חודש לא מפסיקה לחשוב על זה, ואז פתאום זה מופיע בהקשר הכי הזוי.
ואז שואלים אותי אם אני רוצה לנסות... טוב, למרות שניסיתי ממש חזק לא לחייך... ולענות "אפשר" בצורה מאוד לקונית... הצחוק שהיה ברקע העיד על כך שלא כל כך הצליח לי.

ואז אני על הרצפה, והמארחים המסורים קושרים את הרגליים שלי אליו. ומושכים. האמת? לא צריך להתאמץ איתי יותר מדי. ברגע שקושרים אותי ההשפעה מתחילה. לא צריך לגעת בי אפילו. אפשר לקשור אותי, ללכת, לחזור אחרי יומיים, ולמצוא אותי מרוצה ומגרגרת. אבל לא הלכתם.
תחושת הסחרור הנעימה. אני מנסה להסתכל למעלה, ורואה אותך יושב מעליי-מולי, על הפוף. לא ממש רואה אותך, אבל רואה שזה אתה. ממקומי על הרצפה אני מסובבת את הראש מצד לצד, ורואה רק כפות רגליים של אנשים, מה שבאופן מפתיע מאוד, מרגיע אותי.

ידעתי שאני הולכת להרגיש את האביזרים שראיתי לפני כן. אחר כך אני אגלה שלא ראיתי את כולם... ואז זה התחיל.
אני זוכרת שמתישהו נשאלתי אם אני בסדר. כנראה שתקתי יותר מדי זמן רצוף וזה הרגיש חריג. זה תמיד מצחיק אותי שאף אחד לא יודע לפרש את זה... השתיקה הזאת זה בדיוק הרגע שאני מתמסרת, נפשית ופיזית. אחר כך אני צועקת מספיק, מפצה על הכל, אבל תמיד זה מתחיל ברגע של שקט.

ההצלפות ממשיכות. אני חושבת שכואב לי. יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות, אבל בגדול זה כואב. יש לי סף כאב נמוך, אני מודעת לבעיה. באותו רגע הייתי אסירת תודה על המכנסון שנשאר עליי (למרות שהוא היה ורוד).
ואז אני מבינה שהוא מגן רק על התחת... התחלת (לא אתה, השני) להצליף לי גם בירכיים, לאורך הרגל, בכפות הרגליים, בין הרגליים... (שם נזהרת מסיבה בלתי מוסברת). כל פעם עם משהו אחר, בעוצמה שונה. הזמן בין ההצלפות היה מושלם כאילו ראית מתי הייתי מוכנה. מה שהיה עוד יותר מושלם היה כף היד המנחמת שלך אחרי חלק מההצלפות.
הסימנים על התחת עברו. לשמחתי, נשארה לי מזכרת קטנה על הירך.


אני אגלוש שוב לאחרי, לרגע שכוניתי "צעצוע". המילה הזאת כאילו מפעילה מתג, בדומה לקשירה. זה אחד הדברים הכי מחרמנים שיש. אני חושבת שזה אחד הדברים שהכי מדליק אותי להיות. היה לי כיף לראות את זה בסוף כי בדיוק ככה הרגשתי... ועכשיו נחזור.
המילה לא נאמרה במפורש, אבל היו משחקים. משחקים שאני אוהבת.
"תתחילי להגיד את החזקות של 2". חייכתי. שטויות, מה...
עד 8192, הכל הלך חלק. ואז ההצלפות התחילו להיות נעימות. נעימות עד כדי כך שלא הצלחתי להכפיל את זה בשתיים שוב. אני שוכבת על הרצפה, מנסה שלב אחרי שלב לפתור את התרגיל, וכל פעם ההצלפה עושה כל כך טוב, שספרת היחידות בורחת. מצד אחד, אני נקרעת מצחוק, מצד שני אני משתגעת כל שנייה שנקטע לי חוט המחשבה, ומצד שלישי... אני שומעת את עצמי גם גונחת. זה שיגע אותי. ממתי אני לא מצליחה לחשוב? ההצלפות נהיו יותר ויותר תכופות. שכחתי בכלל מהתרגיל עד ששמעתי אותך אומר "נו, את יכולה". ואז אמרתי את התשובה נכונה. וטיפה התחרטתי, כי לא רציתי לסיים לשחק....
המשחק הבא היה "נחש את האביזר הבדס"מי". מסתבר שאני גרועה בזה. ממש אבל. ומסתבר שיש הרבה דברים שאפשר להספינק איתם...

[מתישהו אמרו לי לרחם על השכנים (לא בהכרח בניסוח הזה). זה שיעשע אותי כשנזכרתי בפרצוף שקיבלתי כמה ימים לפני כן בחדר המדרגות. אני בן אדם קולני, בייחוד כשנעים לי. מזל שבנתיים אני עוברת דירה כל שנה בערך...].

גם הידיים נקשרו אל הספרדר. באמת עד אז לא הבנתי מה אני אמורה לעשות איתן...
ואז (או אולי לפני?) הורידו לי את החזיה, ושמעתי דיבורים בסגנון של "נתחיל מגבוה". המחשבה הראשונה שלי הייתה- "ידעתי שלא הייתי צריכה להביא נרות! עאלק בשביל האווירה...". שעווה זה אחד הדברים שהכי מפחידים אותי. שונאת חום. אפילו את המרק שלי אני אוכלת פושר.
אחרי כמה שניות, כשהגב שלי היה מקושט, אבל החום היה רק בין הרגליים... הבטחתי לעצמי שאני מפסיקה לחשוב.
ואז הרגשתי קרח, עובר ונמס לי על כל הגב, והשעווה מתקררת ומתקלפת.

אומרים לי שוב שהולך להיות לי חם. לרגע לא הבנתי... לא סיימנו עם השעווה? ואז- כלום. לא הרגשתי כלום. ידעתי שעושים לי משהו, אבל לא הרגשתי כלום. אתה יודע שאני אוכלת סרטים מדברים כאלה, אז החזקת אותי תוך כדי שמעבירים לי איזה עב"מ על הגב. עקצוץ קטן. ועוד אחד. ואחרי זה שוב כלום. ואז החלטתם להראות לי מה זה היה, ואיבדתי שנתיים מהחיים שלי... אבל ההצלפות בתחת כבר לא כאבו כל כך אחרי זה.

המארחים שלנו הלכו לרגע, ואתה השתלטת להם על הצעצועים. ככה, כשאני קשורה יפה. לא ריחמת עליי, ולא שאלת אותי אם זה בסדר. חיכיתי לזה.

הרבה זמן לא הייתי רגועה כמו שהייתי אחרי ששיחררו אותי. גם נשאר לי מין חיוך מטומטם כזה על הפרצוף... כזה ששמור לרגעים האלה בדיוק.

זה לא כתוב יפה, או טוב, ובטח שלא נוח לקריאה.
אבל סוף סוף יצאה לי גרסה בלי יותר מדי בולשיט וגינונים,
ואם יש משהו שלמדתי מכל החוויה- זה לחשוב פחות ופשוט לעשות.