שק איגרוף

אני אתחיל במשהו לא קשור, אבל נורא חשוב לחיים-
לנוזל כלים של פיירי ולשמן קנולה יש בדיוק אותו צבע... תיזהרו כשאתם מבשלים ליד הכיור!
ועוד משהו שמתברר שהוא חשוב לחיים-
החזקה ה-14 של 2. אף פעם אתם לא יכולים לדעת מתי תצטרכו לשלוף אותה.

כבר שבוע אני מנסה לכתוב על משהו. כשאני חושבת למה הכל נמחק/הלך לטיוטות, אני מבינה שזה בגלל שעוד לא ממש עיכלתי את זה. וכשאני חושבת על למה לא, אני מבינה שזה לא היה פיזי. טוב נו, כמעט ולא.

אז היינו אצל חברים. (ככה בדרך כלל זה מתחיל...)
מה שלוקח אותי לנקודה הראשונה, שבאה בכלל בסוף.
בבית, במיטה, ביום שאחרי-
אורי שואל אותי: "למה עם אחרים את תמיד חופשייה וזורמת ונותנת שיקחו אותך רחוק?"
השאלה כאבה לי. היא כאבה לי כי לא הצלחתי לענות עליה. היא כאבה לי גם כי היא הייתה מדוייקת. אבל הכי היא כאבה לי כי אני יודעת שאורי הוא הקורבן לכל הבעיות שלי עם עצמי.
בימי המחשבות שאחרי, הבנתי שאני לא שלמה עם זה, איתי, עם החלק הזה בי. עם החלק של הבדס"ם, עם החלק של הסטייה, אבל בעיקר עם החלק הזה שאני יותר נהנית להיות למטה...
(לא באמת כתבתי את זה, נא לא לצטט)
אני? נהנית מכאב? מה פתאום. ושיגידו ל י מה לעשות? פחחח.
זה גם בכלל לא הגיוני (שמא אחטא ואשתמש במילה נורמלי...).
כשאני בבית, איתך, הכל אמיתי. המציאות מכה בפנים. לכל דבר יש השלכות.
אני מודה שאני מפחדת. מפחדת שזה יהפוך להיות אמיתי.
כשאני במקום לא מוכר, עם אנשים ש (עם כמה שאני אוהבת אותם) לא באמת מכירים אותי, הכל מרגיש כמו פנטזיה, חלום, תקראו לזה איך שאתם רוצים- אבל זה לא ב א מ ת קורה. זה לא מציאות-מציאות, זה לא יום-יום. אני קמה למחרת בבוקר, הולכת ללימודים או לעבודה וזה לא באמת קרה.

והיופי בזה, זה שאז אני יכולה להרפות. קצת לפחות.
להוריד הגנות. להירגע. לסתום את הפה סוף סוף.

ועכשיו נמשיך. אתם מכירים את זה שאתם מדמיינים משהו, ואז זה באמת קורה, אבל זה קורה אפילו יותר טוב ממה שדמיינתם?
אז אנחנו מגיעים למקום קסום, שמרגיש לי כאילו לקחו את כל הדברים שאני אוהבת בעולם, ושמו אותם במקום אחד (בלי חתול אמנם, אבל בחיי שהכל חוץ מזה כן היה שם), מקום שאומר לך כל כך הרבה. ואנשים. הכי חשוב. אנשים שאני אוהבת, עושים דברים שהם אוהבים.

המארחים הלכו לרגע, אתה מסתכל עליי ומסמן לי להוריד את החולצה.
מה?!?!? ככה? באור? בפומבי??? אבל יראו לי את הבטן! לא באמת אמרתי את זה בקול רם, אבל עשיתי לך פרצופים מאוד לא מרוצים... לא ויתרת. שיט.
אבל אתה תמיד מוותר! מה קרה הפעם?
בכלל, עובר לי בראש גם שזה נורא לא מנומס להתחיל להתפשט בבית של אנשים בפעם הראשונה שאתה אצלם... אבל אז הבנתי שהאלכוהול כנראה לא השתלט על הפולניות, וכנראה שאתה לא הולך לוותר לי. החולצה ירדה.

ואז, משום מקום, (טוב, זה בעצם היה חייב לבוא מאיפשהו, אבל ככה זה הרגיש...) צץ לו ספרדר (ככה קוראים למוט הזה שאמור לפשק את הרגליים?)
לא ידעתי אם לחייך, או ממש לחייך... אני כבר חודש לא מפסיקה לחשוב על זה, ואז פתאום זה מופיע בהקשר הכי הזוי.
ואז שואלים אותי אם אני רוצה לנסות... טוב, למרות שניסיתי ממש חזק לא לחייך... ולענות "אפשר" בצורה מאוד לקונית... הצחוק שהיה ברקע העיד על כך שלא כל כך הצליח לי.

ואז אני על הרצפה, והמארחים המסורים קושרים את הרגליים שלי אליו. ומושכים. האמת? לא צריך להתאמץ איתי יותר מדי. ברגע שקושרים אותי ההשפעה מתחילה. לא צריך לגעת בי אפילו. אפשר לקשור אותי, ללכת, לחזור אחרי יומיים, ולמצוא אותי מרוצה ומגרגרת. אבל לא הלכתם.
תחושת הסחרור הנעימה. אני מנסה להסתכל למעלה, ורואה אותך יושב מעליי-מולי, על הפוף. לא ממש רואה אותך, אבל רואה שזה אתה. ממקומי על הרצפה אני מסובבת את הראש מצד לצד, ורואה רק כפות רגליים של אנשים, מה שבאופן מפתיע מאוד, מרגיע אותי.

ידעתי שאני הולכת להרגיש את האביזרים שראיתי לפני כן. אחר כך אני אגלה שלא ראיתי את כולם... ואז זה התחיל.
אני זוכרת שמתישהו נשאלתי אם אני בסדר. כנראה שתקתי יותר מדי זמן רצוף וזה הרגיש חריג. זה תמיד מצחיק אותי שאף אחד לא יודע לפרש את זה... השתיקה הזאת זה בדיוק הרגע שאני מתמסרת, נפשית ופיזית. אחר כך אני צועקת מספיק, מפצה על הכל, אבל תמיד זה מתחיל ברגע של שקט.

ההצלפות ממשיכות. אני חושבת שכואב לי. יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות, אבל בגדול זה כואב. יש לי סף כאב נמוך, אני מודעת לבעיה. באותו רגע הייתי אסירת תודה על המכנסון שנשאר עליי (למרות שהוא היה ורוד).
ואז אני מבינה שהוא מגן רק על התחת... התחלת (לא אתה, השני) להצליף לי גם בירכיים, לאורך הרגל, בכפות הרגליים, בין הרגליים... (שם נזהרת מסיבה בלתי מוסברת). כל פעם עם משהו אחר, בעוצמה שונה. הזמן בין ההצלפות היה מושלם כאילו ראית מתי הייתי מוכנה. מה שהיה עוד יותר מושלם היה כף היד המנחמת שלך אחרי חלק מההצלפות.
הסימנים על התחת עברו. לשמחתי, נשארה לי מזכרת קטנה על הירך.


אני אגלוש שוב לאחרי, לרגע שכוניתי "צעצוע". המילה הזאת כאילו מפעילה מתג, בדומה לקשירה. זה אחד הדברים הכי מחרמנים שיש. אני חושבת שזה אחד הדברים שהכי מדליק אותי להיות. היה לי כיף לראות את זה בסוף כי בדיוק ככה הרגשתי... ועכשיו נחזור.
המילה לא נאמרה במפורש, אבל היו משחקים. משחקים שאני אוהבת.
"תתחילי להגיד את החזקות של 2". חייכתי. שטויות, מה...
עד 8192, הכל הלך חלק. ואז ההצלפות התחילו להיות נעימות. נעימות עד כדי כך שלא הצלחתי להכפיל את זה בשתיים שוב. אני שוכבת על הרצפה, מנסה שלב אחרי שלב לפתור את התרגיל, וכל פעם ההצלפה עושה כל כך טוב, שספרת היחידות בורחת. מצד אחד, אני נקרעת מצחוק, מצד שני אני משתגעת כל שנייה שנקטע לי חוט המחשבה, ומצד שלישי... אני שומעת את עצמי גם גונחת. זה שיגע אותי. ממתי אני לא מצליחה לחשוב? ההצלפות נהיו יותר ויותר תכופות. שכחתי בכלל מהתרגיל עד ששמעתי אותך אומר "נו, את יכולה". ואז אמרתי את התשובה נכונה. וטיפה התחרטתי, כי לא רציתי לסיים לשחק....
המשחק הבא היה "נחש את האביזר הבדס"מי". מסתבר שאני גרועה בזה. ממש אבל. ומסתבר שיש הרבה דברים שאפשר להספינק איתם...

[מתישהו אמרו לי לרחם על השכנים (לא בהכרח בניסוח הזה). זה שיעשע אותי כשנזכרתי בפרצוף שקיבלתי כמה ימים לפני כן בחדר המדרגות. אני בן אדם קולני, בייחוד כשנעים לי. מזל שבנתיים אני עוברת דירה כל שנה בערך...].

גם הידיים נקשרו אל הספרדר. באמת עד אז לא הבנתי מה אני אמורה לעשות איתן...
ואז (או אולי לפני?) הורידו לי את החזיה, ושמעתי דיבורים בסגנון של "נתחיל מגבוה". המחשבה הראשונה שלי הייתה- "ידעתי שלא הייתי צריכה להביא נרות! עאלק בשביל האווירה...". שעווה זה אחד הדברים שהכי מפחידים אותי. שונאת חום. אפילו את המרק שלי אני אוכלת פושר.
אחרי כמה שניות, כשהגב שלי היה מקושט, אבל החום היה רק בין הרגליים... הבטחתי לעצמי שאני מפסיקה לחשוב.
ואז הרגשתי קרח, עובר ונמס לי על כל הגב, והשעווה מתקררת ומתקלפת.

אומרים לי שוב שהולך להיות לי חם. לרגע לא הבנתי... לא סיימנו עם השעווה? ואז- כלום. לא הרגשתי כלום. ידעתי שעושים לי משהו, אבל לא הרגשתי כלום. אתה יודע שאני אוכלת סרטים מדברים כאלה, אז החזקת אותי תוך כדי שמעבירים לי איזה עב"מ על הגב. עקצוץ קטן. ועוד אחד. ואחרי זה שוב כלום. ואז החלטתם להראות לי מה זה היה, ואיבדתי שנתיים מהחיים שלי... אבל ההצלפות בתחת כבר לא כאבו כל כך אחרי זה.

המארחים שלנו הלכו לרגע, ואתה השתלטת להם על הצעצועים. ככה, כשאני קשורה יפה. לא ריחמת עליי, ולא שאלת אותי אם זה בסדר. חיכיתי לזה.

הרבה זמן לא הייתי רגועה כמו שהייתי אחרי ששיחררו אותי. גם נשאר לי מין חיוך מטומטם כזה על הפרצוף... כזה ששמור לרגעים האלה בדיוק.

זה לא כתוב יפה, או טוב, ובטח שלא נוח לקריאה.
אבל סוף סוף יצאה לי גרסה בלי יותר מדי בולשיט וגינונים,
ואם יש משהו שלמדתי מכל החוויה- זה לחשוב פחות ופשוט לעשות.